פרק 35

354 24 3
                                    

אוליביה

אני טורקת את דלת המכונית הצהובה שלי ואוחזת בהגה בחוזקה.
נשימותיי מאיצות,רגליי רועדות,התקף.
הכל יהיה בסדר אוליביה.
תנשמי.
תנשמי.
אני כאן.
תנשמי אוליביה.
אני מנסה לנשום בכל הכוח,נשימותיי רועדות ומהירות.
אחד שתיים שלוש ארבע חמש...שבע..תשע...
תנשמי אוליביה.
אני מרכינה את ראשי על ההגה ובוכה לתוכו ברעד.
תבוא אחריי.
בבקשה תבוא.
תגיד לי שזה לא נכון,בבקשה...
"בבקשה נייתן," אני מרימה את ראשי ובוהה בחלון המכונית.
"תבוא אחריי," אני ממשיכה למלמל ברעד.
אבל הוא לא מגיע.
הוא לא יבוא.
זה נגמר.
אני צריכה לתת לעבר להיעלם.
לתת לו להיעלם.
אני לא רוצה.
אני מנענעת את ראשי ונושכת את שפתיי שלא מפסיקות לרעוד לרגע.
אני מושכת באפי ומנגבת את שבילי הדמעות שעל לחיי.
זה נגמר.
אני מאזינה לטיפטוף הקל של הגשם שרק הרגע התחיל.
אני מתניעה את המכונית ומגלגלת את הווליום של הרדיו עד הסוף.

נייתן

מי חשב שאני יכול להישבר יותר.
אני לא חשבתי.
אבל נשברתי.
היה לי בית,הוא היה בנוי מארבעה קירות ומגג אחד.
אבל לא היה לי בית אמיתי עד שהיא הגיעה.
היא הפכה את הקירות המדכאים האלו למלאי חיים.
היא הפכה אותי לאחר.
היא גרמה לי לאהוב את החיים.
לראות אור.
"אני מצטער," לוחש דילן ונשען עם ראשו על חצי הדלת הפתוחה של חדרי.
ראשי שעון על גב המיטה הגדולה וידי שמוטות לצד גופי המקופל.
תנוחה מעוררת רחמים,פתטית.
"היא הלכה?" אני שואל בלחש והוא מהנהן."כן."
"היא חזקה...היא תהיה בסדר." אני מהדק את לסתי ואומר בשקט.
אוליביה חזקה.
אני לא אשבור אותה,לא אחרי כל מה שהיא עברה בחיים.
אני רק מקווה שהיא תשאר חזקה.
"כן נכון." דילן מסכים עימי ונכנס בצעד קל אבל זהיר אל תוך החדר.
"דילן," אני לוחש לעברו והוא מביט בי במבט כאוב.
"אל תעשה את זה לקלואי." אני אומר ובולע את רוקי.
"זה יותר מדי כואב." אני מודה בכנות ומשפיל מבט.
דילן לא אומר מילה.
אבל אני יודע שהוא חושב על כך.
אני לא יכול לתאר לו חצי מההרגשה שלי.
אוליביה היא האוויר לנשימה שלי.
שהיא שמחה אני שמח,שהיא בוכה אני פאקינג כועס ובוכה יחד איתה.
היא האור שלי.
ועכשיו היא איננה בגללי.
"קלואי אוהבת אותך," אני לוקח אוויר ומוציא.
"המבט הזה..." אני מנער את ראשי ומשתתק."המבט שהיה על הפנים שלה...לעזעזל..." אני מקלל נחרשות ודופק את ראשי במיטה."אל תעשה את זה."
"נייתן...זה יגיע בסוף, אנחנו בני זונות אגואיסטים...הן לא מגיעות לנו."
בזה דילן צודק.
הוא נאנח בכאב," אני אצטרך לעשות את זה מתישהו."
זה דפוק כל כך.
לדילן מגיע האושר הזה,הוא הבן אדם הכי טוב שאני מכיר.
רק בגלל האבא הדפוק של קלואי הוא נסוג לאחור.
אבא של קלואי ר'יצרד מאיים עליו.
יש לאבא שלה היסטוריה דוחה עם אבא של דילן.
בדומה לאבא שלי אבא של דילן לא יותר טוב.
דורס כל מי שנקרה בדרכו.
ר'יצרד יעשה הכל כדי שקלואי ודילן יפרדו.
וכך גם אבא של דילן.
מלחמת אבות שנקלעו אליה דילן וקלואי,לא אשמים בחטאים של הוריהם.
"זה החודש האחרון שנשאר לי איתה," אומר דילן וסוגר את ידיו לאגרופים." ואז אצטרך להתמודד עם השנאה שתהיה לה כלפי,היא צריכה לשנוא אותי...ככה יהיה לנו יותר קל לשחרר אחד מהשני." אומר דילן.
"אנחנו צריכים אלכוהול," אני ממלמל ועוצם את עיניי בחוזקה.
"כן." מסכים איתי דילן במרירות."והרבה ממנו." הוא מוסיף ונאנח.

אוליביה

אני בוהה בו.
למרות שאני לא רוצה.
אני בוהה בו,מחייך,צוחק.
כאילו לא קרה כלום.
הוא עומד שם ממולי בחברת שחקני פוטבול נוספים וגם סטודנטיות.
מדבר,צוחק..מחייך.
שום דבר מזה לא השפיע עליו.
אני מסרבת להאמין לזה.
זה לא הגיוני.
היה בנינו משהו,זה לא היה סתמי.
זה היה משהו אמיתי.
אני בטוחה שגם נייתן הרגיש בכך.
פתאום מבטו הצתלב בשלי,החיוך לאט לאט ירד מפניו היפות עד שפיו התיישר לקו אחד.
אני מרגישה כאילו מישהו מוחץ חזק את ליבי בידו.
בחיים לא הרגשתי חסרת עונים כמו עכשיו.
הסתדרתי בעולם.
שרדתי.
גם כשלא היה לי בית,גם שהכו אותי,גם שהתעללו בי בבית הספר,שרדתי.
אבל בחיים לא הרגשתי חלשה ופגיעה כמו עכשיו.
אני כועסת על עצמי ועל הלב הדפוק שלי שגרם לי לאבד את הראש ולרחף מעלה.
לחשוב שאוליי החיים הם לא רק הישרדות.
שיש משהו מעבר.
אין משהו מעבר,לפחות לא בשבילי.
רק ללכת עם הזרם.
לשרוד.
אני מסיטה את מבטי ממנו,לפני שאראה חולשה כלשהי בפניו.
הוא לא ירמוס אותי יותר ממה שאני כבר עכשיו.
"היי," קלואי מטלטלת את ידי שנחה על שולחן הקפיטריה מעט ואני מביטה לעברה.
היא יושבת ממולי אבל לרוע המזל היא לא מסתירה את הנוף מאחוריה.
"היי."אני לוחשת בחזרה ומנסה להשאיר את עיניי רק עליה אבל אני מתפתה להגניב מבט לשם.
"הוא לא ישרף אם תמשיכי לנעוץ בו מבט," אומרת קלואי בחיוך עצוב."אוליי כן." אני מהרהרת ונאנחת.
"דיברתי עם דילן..." מתחילה לומר קלואי ונעצרת.
"הוא אמר שנייתן גם מרוסק,למרות מה שהוא עשה."
"כן...בטח." אני משיבה ומשפילה את עיניי מטה."הוא הבהיר עד כמה היה לו אכפת אתמול בלילה."
"אוליביה," נאנחת קלואי בעצב אבל אני קוטעת אותה." קלואי אני הייתי הטיפשה כאן,הוא רק היה מי שהוא באמת,הוא היה נייתן."
"לעזעזל זה אפילו לא מסתדר לי בראש."אומרת קלואי. "הוא אוהב אותך,"
"אני גם חשבתי...אבל טעיתי," אני לוחשת בעצב.
"הוא לא." אני מוסיפה.
"אני בטוחה שהכל זה...אי הבנה או שקר,בחייך ראית איך הוא מסתכל עלייך?" היא מנידה את ראשה לעברו אבל אני לא מביטה בו.
"שיט," ממלמלת קלואי כמה שניות לאחר מכן ואני מרימה את מבטי לעברו.
אמנדה.
הכלבה הקטנה והבלונדינית.
נייתן קופא שידה מתנגשת בזרועו ומיד לאחר מכן משפיל מבט.
אני חורקת את שיני זו בזו חזק.
אני לא מרגישה קינאה,רק זעם.
נייתן הבטיח לי שאין בינהם כלום,שהיא שייכת לעבר.
יותר מזה,נייתן הבטיח שהוא באמת אוהב אותי.
"בואי נלך ליב," קלואי נאנחת ומתרוממת על רגליה.
גם אני מתרוממת על רגליי לצד קלואי.
בורחת כמו תמיד.
לברוח זה הפתרון היחיד.

my betting [1]حيث تعيش القصص. اكتشف الآن