my betting [1]

פרק 17

                              אוליביה

אנחנו מתקרבים יותר מדי מהר למחזה באביב.ואני לא מצליחה להתרכז בתסריט שלי בזמן האחרון.
אני דואגת יותר מדי.
אני דואגת לנייתן, לכסף שאני אצטרך להחזיר לאפוטרופוס המסתורי שלי,ללימודים הקשיים ולמשחק.
"אוליביה את לא כאן." קלואי מניחה את התסריט בחבטה על המיטה שלי.
"מה אני כאן." אני מתעשטת על עצמי.
"כן אבל המוח שלך לא." היא נאנחת בעייפות.
"סליחה," אני ממלמלת במגושמות ורוצה לתת לעצמי סטירה כדי להתאפס.
"מה קורה איתך?" עיניה הכחולות חודרות אליי ממבט אחד בדאגה אמיתית.
"כלום...אני סתם פשוט בלחץ כנראה." אני מושכת בכתפיי ואומרת בלחש.
"זה קשור לנייתן?" היא שואלת.כן זה קשור גם אליו.
"לא," אני מכחישה ומרימה את התסריט אל מול עיניי.
"תנסי עכשיו לעשות את זה יותר אמין." היא משלבת את ידיה אל גופה בספק.
"לא רק," אני מתקנת את עצמי.
"מה מדאיג אותך עוד?" היא שואלת בתהייה.אני לא רוצה להכניס אותה לבעיות שלי.
היא יודעת שאני יתומה ושיש אדם סודי שממן אותי אבל היא לא יודעת מעבר לזה.
ואני מעדיפה שזה ישאר ככה,כי גם אני בעצמי לא ממש רוצה לזכור.
"סתם החיים אני מניחה." אני מקצרת ומנסה לסגור את הנושא.בדיוק אז ההתראה שכיוונתי מצפצפת, מעידה על כך שנגמר הזמן ושיש לי משמרת ערב בבית הקפה של לואי.
"משמרת." אני מסבירה ומתרוממת מהמיטה שלי.קלואי ואני עברנו על התסריט בשעה האחרונה או שאפשר לומר שרק קלואי עברה עליו.
ועכשיו יש לי משמרת ערב בבית הקפה, אלה סימסה לי שהיא גם תהיה היום במשמרת אז נהיה יחד.
כייף לעשות משמרות עם אלה,הן פשוט עוברות הרבה יותר מהר ובצחוק.
"אוף מאז שהתחלת לעבוד נהיית עסוקה מדי בשבילי." היא נוחרת בבוז ונשכבת על גבה.
"נכון." אני מסכימה איתה וקושרת את השרוכים של נעלי האולסטארס הלבנות שלי.
"דיברת איתו מאז?" קלואי שואלת ואני מתקדרת מעט,מבינה למי היא מתכוונת.לא דיברתי איתו בכלל מאז,זה היה לפני יומיים.
אני כועסת על הטיפשות שלו.
הוא חשוב לי והוא הורג את עצמו.
בשביל משחק מפגר כמו פוטבול,זה לא שווה את החיים שלו.
אבל גם אני לא הייתי בסדר,אין לי את הזכות לשפוט אותו,הוא בוגר והוא יודע מה הוא עושה.
"לא." אני נאנחת ומתרוממת מריצפת השייש הקרירה.
"בחיי אני לא מצליחה להבין אותכם,אתם מתנהגים כמו אדיוטים." היא נאנחת גם היא ופותחת את טלפון הנייד שלה."היי אין לך שיעורים לעשות גברת?" אני זורקת עליה את בובת הדב פרווה החומה שנפלה מהמיטה שלי.
"השיעורים יחכו קצת..."אני מגלגלת את עיניי בייאוש ממנה.
"טוב זזתי לעבודה." אני כמעט רצה אל עבר הדלת שאני מבחינה בשעה,כרגיל אני מאחרת כרונית.
"ביי." מצייצת קלואי ואני טורקת את הדלת מאחורי.
אוליי כדאי לי לשלוח הודעה לנייתן?
לא.אני מכריחה את עצמי שלא.
אני כועסת,והוא צריך לדעת את זה.
שאני יוצאת מהמבנה הסגור הרוח הקרירה מכה בי בעוצמה, ואני רועדת מעט. אבל אני אוהבת את החורף ,מצד אחד הוא קודר וחשוך אבל מהצד השני הוא הכי אמיתי.
לא יציב.קודר.חשוך.הפכפך אבל אמיתי.
לפעמים החורף מזכיר לי את עצמי בתור נערה, הייתי כמוהו,חשוכה,קרה ואדישה, החיים שלי הובילו אותי לזה.
כבר לא יכלתי לראות אור,לא יכלתי להרגיש את החום,לא יכלתי לראות את השמש,אהבתי רק את הקור ואת החושך, איפה שהרגשתי שאני אמיתית ושהחורף משתלב עם הרגשות שלי.
עברתי בין המון פנימיות ובתי אומנה עד שמצאתי את ההורים המאמצים שלי, אדוארד ומריה טנטיס.
הם מדהימים,הם הורים טובים ותמיד התייחסו אליי כאל בת אמיתית שלהם.
הם הצילו אותי מהחושך שהייתי שרוייה בו.
הם תמיד ניסו להעניק לי את הכי טוב שהם יכולים אבל לא היה להם די תקציב בשבילי, עבדתי המון והייתי מתוסכלת מכך שזה לא מספיק.
עד שהכל השתנה,אדם חסוי שאני לא מכירה אימץ אותי לזרועותיו במובן הכלכלי,הוא השיג עבורי את הקולג' הזה ודאג לי לציוד ולכסף.
אני לא יודעת מי זה,או למה הוא בחר לעשות זאת אבל החלטתי שאני לא עומדת לשבת ולקבל את התרומה שלו.אני אחזיר לו את הכל עד השקל האחרון.
אני נכנסת לרכב החיפושית הצהוב שלי וסוגרת את דלת הרכב,ואיתה סוגרת גם את כל המחשבות הטורדניות על התורם הסודי.
אני מניעה את המותק שלי ומובילה את עצמי אל עבר בית הקפה.
עכשיו גם חשוך מאוד, אני אוהבת לעשות משמרות בערב כי די רגוע אצל לואי בשעות האלו.
רק המבוגרים והעובדים.הכי קל שיש.
כמעט ואין רכבים בכביש שאליו אני פונה,הכל חלק וריק כאילו כל העולם הלך לישון,והשעה רק שש.
אני מבחינה בשלט הענק ליד בית הקפה ומחנה את הרכב שלי בחנייה פנויה מאחורי בית הקפה.
אני יוצאת בקפיצה קלה מהמכונית ולוקחת את תיק הגב שלי, הוא הולך לכל מקום שאני הולכת אליו.
"היי אוליביה,"אני מקליקה על כפתור הנעילה של הרכב ומסתובבת לאחור.
"היי," אני משיבה בחיוך אל עבר ליאו קול.ידיו טחובות אל תוך הקפוצון האפרפר הרחב שלו וחיוכו ידידותי כמו תמיד.
"נחמד לפגוש אותך." הוא מתקדם מעט לכיווני וגם אני מתקדמת לכיוונו כדי להקל עליו.
"גם אותך." אני משיבה ותולה את תיק הגב שלי על גבי.
"קר כאן." הוא קובע ומסית את מבטו ממני.הרוח הקרירה מניפה את גופינו בעוצמה כמו נוצות ברוח.
"כן.." אני מסכימה איתו ומתכרבלת מעט אל תוך עצמי.
"את עובדת כאן לא?" הוא מרים גבה וחושף חיוך שיניים לבנות."אני מניחה." אני מושכת בכתפיי ומשיבה.
"האם אפשר להזמין את הגברת לכוס קפה?"
"אממ אני...זה...פשוט.." אני ממלמלת בחוסר נוחות.
אני לא רוצה שליאו יחשוב עליי במובן הזה,כבר יש לי מישהו אחד כזה,כזה שגם אני אוהבת בטירוף.
"רק בתור ידידים," הוא מוציא את ידיו מכיסי הקפוצון ומושך בכתפיו נחלשות.
"ידידים," אני חוזרת אחריו וחושבת על זה.ליאו קול הוא בחור נחמד וכזה גטלמן מדהים,אין לי בעיה שנהיה חברים טובים אני באמת מחבבת אותו.
"כן זה נראה לי יהיה מושלם."אני משיבה לשאלתו והוא משיט לי את מרפקו,"אחריך גברתי?" הוא שואל ואני משלבת את ידי בידו,"אחריך קול." אני עונה ושינינו מצחקקים ופוסעים אל עבר הכניסה האחורית.

שאנחנו נכנסים, המקום רגוע כמו תמיד בשעות האלו.אני מבחינה באלה ממלצרת לשולחן מספר שמונה,שם יושבים זוג מבוגרים נחמד וקבוע כאן.
שאלה מסתובבת עם גבה היא מבחינה בי ומנופפת לי לשלום.
אני מצחקקת ומנופפת גם לה."את ואלה מכירות?" ליאו שואל שאנחנו מתקדמים אל עבר הדלפק.
"יותר ממכירות, היא חברה טובה שלי,למה?" אני שואלת ועכשיו אני תוהה מה הקשר שלו ושל אלה.
אנחנו מתנתקים זה מזו ואני נעצרת ומביטה בליאו.
"סתם, אלה היא בת הדודה שלי." הוא מושך בכתפיו ואני מתמלאת בהלם מוחלט.
הם לא דומים ואפילו לא מתקשרים אחד עם השני.
"אה,נחמד."אני מצליחה להוציא שני מילים בודדות.
"אוליב,ליאו." אלה לובשת על פניה הבעה מבולבלת וחשדנית."למה לא סיפרת לי שאת בת דודה של קול?" אני שואלת ונכנסת אל מאחורי הדלפק.
"כי זה ממש לא חשוב,מה לך ולליאו האדיוט?"אני לובשת מעליי את הסינר הכחלחל וקושרת אותו,קשר פפיון מאחור.
"היי אני ממש כאן למקרה שלא שמתם לב." רוטן ליאו ומתיישב על כיסא הבר הגבוה ממול הדלפק.
"אנחנו מכירים מהקולג',"אני משיבה לאלה החטטנית ויוצאת מהדלפק הגבוה בזמן שאלה מתמקמת בקופה.
"כן." מסכים ליאו אבל אני יכולה להישבע שקולו היה אחר,מאוכזב או מבואס כזה.
הוא מכחך בגרונו ומוסיף,"אנחנו רק ידידים."
אלה כובשת את צחוקה באיפוק,"טוב."
"אלה," אני נאנחת והיא מגכחת.
"לא זה בסדר כאילו אם אתם משהו.." היא מתחילה לומר ואני קוטעת אותה,"יש לי בן זוג," אני אומרת ונעצרת.יש לי? אני מקווה שכן.
"וואו ואת אומרת שאני לא מספרת לך כלום."נוחרת אלה בבוז וזורקת עליי את הפנקס הקטן.
"מי זה?" שואלת אלה בתהייה.אני יודעת שהגברת החטטנית הזאת מכירה את כל הקולג' שלי ואפילו יותר ממני.
"נייתן רוזק." ליאו משיב לאלה ואני לא יכולה לראות את ההבעה שהוא לובש,אבל אני יכולה בהחלט לשמוע את הזילזול בקולו.
הוא יושב עם גבו אליי ואלה נועצת בי מבט מופתע,"דאם אחותי,הוא?" היא שואלת.
כן.זה רק הוא.
"כן." אני משיבה במעט ביישנות ורוצה לברוח מכאן כמה שיותר מהר.אני לא אוהבת תשומת לב,בטח שלא כזאת.
אני לא רוצה שאלה תשפוט אותי על זה שאני מחבבת את נייתן כמו כולם.
"אני חייבת לקחת הזמנה משש," אני ממלמלת ופונה אל עבר השולחנות.
זה יותר מדי בושות לערב אחד.
אני פוסעת אל עבר שני סטודנטיות נחמדות עם שני כוסות הקפה שהזמינו.
"הקפה שלכן," אני מניחה את המגש בזהירות יתר על השולחן ומגישה עבור כל אחת מהן כוס קפה חם.
"תודה לך," אומרת הברוטנית מבינהן ואני מהנהנת ומחייכת בנימוס אליהן.