my betting [1]

פרק 19

אוליביה

לפעמים אני תוהה לעצמי האם החיים שלנו הם גלגל שמסתובב רק פעם אחת או שהוא חוזר על עצמו.
חיים פעם אחת-ככה כולם אומרים אז למה אני תמיד בסוף כל יום מרגישה אותו דבר?
חוזרת לאותה נקודה...
חשבתי שאיבדתי כבר את החלק הזה שנקרא לב בגוף שלי...חשבתי שלא נולדתי איתו בכלל.
אני לא יכולה לאהוב מישהו,זה תמיד הוכיח לי מחדש כמה זה מאכזב אותי.
אבל אני כזאת דפוקה שגם שהחיים מוכיחים לי שאני לא יכולה שלא, אני תמיד מנסה למצוא מישהו להישען עליו,שישא גם באחראיות ובדאגות שמוטלות עליי.
כנראה שאף זאב לא באמת יכול להיות בודד.
גם זאב בודד צריך אויבים בחייו,חברים,משפחה...זאב בודד זה בולשיט.
אני לא רוצה יותר לחיות לפי המשפט הזה.
אין דבר כזה זאב בודד.
יש זאב שמבודד מאחרים אבל הוא בחיים לא באמת בודד.
אני נוקשת קלות על דלת הדירה של נייתן ודילן, אני מרגישה שאני מוכרחה לדבר איתו.
לפעמים אני קרה מדי לאנשים, נייתן רק רוצה להתקרב ואני כל הזמן רק מרחיקה אותו ממני.
הדלת נפתחת כמה שניות לאחר הנקישה ודמותו הישנונית של נייתן נגלת לפניי,חסר חולצה ושיערו מבולגן...הוא יפה כל כך.
"אוליביה," הוא אומר או יותר נכון שואל בקול צרוד ועייף.
נראה לי הערתי אותו...אבל השעה רק שש בבוקר.
"נייתן..אני...ז-זה כאילו.." אני ממלמלת במהירות קטעים קטועים ,אני לא נוהגת להתנצל בדרך כלל... במיוחד לא בזוגיות...
"התגעגעתי אלייך." הוא מחייך חיוך מקניט ועייף על פניו ובוהה בי.
"גם אני," אני מודה בשקט ונייתן מושך אותי אל תוך חזהו,אל תוך זרועותיו.
אני מסניפה לתוכי את הריח המשכר של האפטרשייב שלו ומרגישה את עורו על עורי.
אני מרימה את ראשי מעלה,בכל זאת השם השני של נייתן הוא גורד שחקים ואני מביטה בעיניו הכחולות.
"אני שונאת." אני מודה שאני כבר הולכת לאיבוד שוב בתוך הבחור הזה.
"אותי?" הוא שואל משועשע אך מעט פגוע.
"לא...אני שונאת את איך שאתה גורם לי להרגיש...כאילו אני רק שלך...כאילו אתה רק שלי." אני מודה בשקט ושפתיו מתעקלות בחיוך.
"אבל זה נכון אוונס." הוא מסית כמה שערות שעל פניי אל מאחורי אוזני ואוחז בפניי בעזרת שני ידיו הגדולות בעדינות יתר,כאילו אני עומדת להישבר בזרועותיו אם יפעיל עליי מעט כוח.
"אתה משהו מיוחד רוזק," אני מחייכת בטיפשות והוא מצחקק.
"אל תעשי את זה שוב." הוא אומר בכנות ועיניו משקפות זאת,הן נוצצות ונראות פגועות כאלה.
"את מה?" אני שואלת בכנות לא מבינה מה פשר החלפת הרגשות האלו.
"אל תעזבי אותי ככה." הוא אומר ועיניו חודרות אל תוך עיני,אל תוך נשמתי.
"רק בתנאי שאתה לא תעזוב אותי," אני לוחשת לשפתיו.
אני לא מצליחה לראות את עצמי עכשיו בלי הדביל הזה.
"בחיים." הוא משיב נחרצות.
"בחיים."אני חוזרת אחריו ונושקת לשפתיו נשיקה שטחית,אבל נייתן לא מסתפק רק בזה הוא מטיח את שפתיו בעדינות על שלי ושפתינו רוקדות יחד בריקוד ממכר.
נייתן אוחז במותניי ומרים אותי מעליו כך שרגליי כרוכות סביבו ושפתיי לגמרי שלו.
"לחדר?" הוא שואל אל תוך שפתיי בצרידות שהוא מנתק בין שפתינו.
"דילן כאן?" אני שואלת ומתנשמת מעט.
לעזעזל זה מרגיש כל כך טוב.
"את שובבה אוונס." הוא לוחץ על אפי ומחייך בהקנטה.
או הוא ממש לא טועה לגבי זה.
אני פושטת מעליי את המעיל הלבן הגדול שלבשתי מעליי ומפילה אותו ארצה.
נייתן מניח אותי על הספה בזריזות ואני פושטת מעליי גם את החולצה הארוכה ואת הגינס הכחול שלבשתי.
נייתן בלהיטות מוריד ממני את המגפיים החמימות שלי ואני התחתונים ואני מתנשפת בציפייה.
"אני רוצה לטעום את כולך." הוא קובע ואני מתקפלת ומנסה לעצור את הפעימות בין רגליי.
"אני רוצה שתטעם את כולי." אני מבקשת בתחינה שהמקום שם למטה לא נרגע.
"כרצונך אוונס."הוא מחייך ויורד אל גופי,נשימותיו הכבדות מדגדגות את גופי החשוף וגורמת לי לרטוט מתשוקה אליו.
הוא מגרה אותי עם אצבעותיו...נוגע...לא נוגע...נוגע.
אני מיבבת בתסכול מהיעדר מגעו של נייתן.
"תהי סבלנית קצת אני לא רוצה שתגמרי מהר."אני חובטת בכתפו,כלואה תחתיו.
"מי אמר שאני אגמור מהר אה?" אני שואלת בביטחון והוא מצחקק,"את רטובה כל כך."
זה נכון.אני רטובה בטירוף.
"אתה רשע." אני נוזפת בו הוא מחייך," אני עושה לך את זה." הוא אומר בגאווה ובניצחון.
"נייתן," אני נוזפת שוב בייאוש.
"תגידי את זה ואני שלך." הוא אומר,עיניו וחיוכו מהפנטים אותי.
"לא." אני מתעקשת ונואשת כבר למגעו.
"רק תגידי את זה." הוא מתעקש שאני איכנע לו שאני אודה בזה ראשונה.
"נייתן..." אני רועדת שאני מרגישה בנשימותיו הכבדות  מעל הכוס הנואשת שלי.
"טוב..בסדר אתה עושה לי את זה נייתן." אני מתוודה והוא מחייך בשבע רצון.
"אני יודע אוונס." הוא אומר ומחבר את שפתיו לגופי באופן מושלם,יודע בדיוק איך להטריף אישה.
אני לופפת בשיערו המבולגן בחוזקה ורוכבת על גלי העונג שמציפים את גופי,מאבדת את הראש ככל שאפשר.
"נייתן אני.." אני גומרת עם שמו בין שפתיי.
הוא צדק,גמרתי מהר.
כבר הייתי חרמנית כל כך..רק ממבט אחד שלו אני יכולה לגמור.
אני רועדת וגונחת בקול שקט.
"לעזעזל אוליביה,אני בחיים לא אוכל למחוק את המחזה הזה ממוחי." הוא אומר בסערה.
הוא נושק לשפתיי נשיקה עדינה ונשכב לצידי על הספה הרחבה.
"מה איתך?" אני שואלת והוא מחבק את גופי מאחור.
"אני רוצה יותר מדי." הוא אומר ואני מצחקקת.
"תן לי לעזור לך חמוד." אני אומרת אבל נייתן מניד בראשו.
"היום את המלכה אוונס תטפלי בנייתן הקטן ביום אחר." הוא אומר ומלטף את פניי ברכות.
אני אוהבת אותך נייתן.
הלוואי והייתי יכולה לומר לו את זה.