פרק19-אוליביה

621 27 0
                                    


התעוררתי למחרת בבוקר למספר הודעות טקסט משי ואף אחד ממרקוס.  אלוהים, הייתי חברה כל כך חרא.  שכחתי לגמרי את שי אתמול בלילה.

פתחתי את הטלפון שלי, לחצתי על הודעות.

שי: אני חייבת לדבר איתך.

שי: את יכולה לבוא עכשיו?

שי: היי?

שי: ליב?

אוליביה: סליחהאני רק התעוררתימה קרה?.  אני יכולה  לבוא?

שי: כן.

אוליביה: בסדר.

הנחתי את הטלפון שלי על שידת הלילה שלי, מתלבשת.

עדיין הייתי בלאגנת מאתמול בלילה, מוטרדתי מכך שמרקוס לא פנה אליי.

סיפרתי לאמא שלי על שי והיא הסיעה אותי לביתה, מודאגת שאני לא בסדר לנהוג.  כשהגעתי לשי דפקתי על דלת הכניסה אליה היא ענתה.  נכנסתי לבית כשאמא שלי יצאה מהשביל.

"בואי נעלה למעלה."  שי נראית  לא רגועה.  הנהנתי כשנכנסנו לחדר שלה, מתיישבתימעל מיטתה.  "אין דרך קלה להגיד את זה."  היא צחצחה את שערה מאחורי אוזניה.  "את מעוררת בי עצבים, שי."  הרגשתי את החזה שלי מתכווץ.

"אני מצטערת."  היא דיברה.  "אני פשוט אצא עם זה. אבא שלי פוטר."  ראיתי איך דמעות ממלאות את עיניה.  "אוי אלוהים, אני כל כך מצטערת."  כרכתי את זרועותיי סביבה כשהרגשתי דמעות נופלות על הכתף שלי.  "קשה לכסף. אז..אבא שלי מצא עבודה חדשה."  השתחררתי מהחיבוק, מבולבל למה היא עצובה.  "זה נהדר!...למה את נראת עצובה על זה?"  שאלתי אותה באמצעות הגבות שלי.  "כי זה אומר שאני צריכה לעבור לקליפורניה."  לבי שקע על דבריה והתקשיתי לבלוע.  "ווא-מה?"  נשמתי עמוק, מנסה לעצור את דמעותיי.  "זו הסיבה שלא הייתי בבית הספר. כבר העברתי. אני כל כך מצטערת. ניסיתי למצוא דרך לספר לך. אני עוזבת בעוד כמה ימים..." היא טמנה את ראשה בכפות ידיה.  נעמדתי.

כעסתי עליה.  ידעתי שזו לא אשמתה, אבל לא יכולתי שלא.  "למה לא סיפרת לי? פשוט התכוונת לעבור ברחבי הארץ בלי להגיד כלום?"  העמקתי את הקול שלי.  "לא ידעתי איך."  היא קמה.  הרגעתי את עצמי לפני שדיברתי שוב.  "זה בסדר."  נשמתי עמוק.

היא הסבירה לי הכל;  כשהיא עזבה, מה בדיוק קרה, וכל מה שעוד התחשק לה לספר לי.  הייתי שם כדי להקשיב.  התייפחנו שעה-שעתיים לפני שאמא שלי באה לקחת אותי.  סיפרתי לה את החדשות והיא קפאה, חשה סימפטיה אליי.

ככל שחלפו הימים הבאים, אמא שלי אפשרה לי לדלג מבית הספר כדי שאוכל לבלות כמה שיותר זמן עם שי.  מרקוס לא שלח לי הודעה ואני לא שלחתי לו הודעה.  הפריע לי שהוא עדיין לא הגיע אליי, אבל היו לי דברים אחרים להתמקד בהם.

היום שחששתי ממנו הגיע, שדה התעופה.  נפרדנו לשלום, והבטחנו שנבקר זה את זה לעתים קרובות.  התייפחנו זה בזרועות זה, התחבקנו במשך מה שנראה כמו שעות.

שי, אמה ואביה נכנסו כולם לטרמינל ונכנסו למטוס שקנו לו כרטיסים.  היא הסתכלה אלי בחזרה, חייכה פעם נוספת לפני שהלכה רחוק מכדי שאוכל לראות אותה.

הסתובבתי לאמא שלי כשהיא הושיטה את זרועותיה החוצה, מחבקת אותי כשהדמעות זלגו על לחיי.

איבדתי את האדם היחיד שנשאר לי.

Changing himWhere stories live. Discover now