כשהגעתי הביתה באותו לילה, ישר הלכתי לישון. התעוררתי למחרת בבוקר, התקשרתי לשי כדי להודיע לה שאני בדרך.
השלמתי את הרגיל: נפרדה מאמא שלי, אספתי את שי ויצאנו לבית הספר.
כשעצרנו לבית הספר, חניתי במקום שלי, והבחנתי במכונית של מרקוס. התלבטתי אם לגשת אליו, אולם המחשבה הזו נקטעה. הוא יצא מהמכונית עם בחורה אחרת, חדשה. הרגשתי את עצמי מזעיפה את פניי, לפני שיישרתי במהירות את שפתי. למה זה הפריע לי?
"את בסדר?" שי הביטה בי.
"כן. סתם. בואי נלך." יצאתי מהמכונית, שי עושה את אותו הדבר.
✼
שי ואני נפרדנו לשלום לפני שהלכנו לשיעור שי הלכה לשיעור היסטוריה. בשבילי זה היה אנגלית. התיישבתי ליד השולחן שלי, מחכה שמרקוס יגיד את אחת מההערות הנבזיות שלו. עם זאת, הוא לא דיבר מילה. הסתכלתי עליו כדי לראות שהוא אפילו לא העיף בי מבט.
על מה שאמרתי אחר כך התחרטתי כל כך. "אתה בסדר?" שאלתי אותו.
הוא הרים את מבטו אלי בעצבנות. "כן... למה שלא אהיה?"
משכתי בכתפי כשהוא הזיז את ראשו בחזרה למטה כדי להתמקד בנייר שלו.
זה משהו שעשיתי?
המחשבות שלי נקטעו כשהמורה התחילה לדבר. "בסדר, כיתה. אנחנו הולכים לעשות משימה קטנה לתקופה הזאת. אתם תעבדו עם שותפים, הם מתפרסמים בלוח".
כשהסתכלתי למעלה על הלוח, שמתי לב שהשם שלי תואם למרקוס. הו נהדר.
הוא הביט בי לפני שפלט אנחה.
"ג'יין ורילס, אתם יכולים ללכת לפינה הזו." המורה התחילה להקצות לקבוצות אזורים לשבת בהם.
איבדתי את המיקוד עד ששמעתי את שמי. "אוליביה ומרקוס, אתם יכולים לקחת את הפינה השמאלית." הנהנתי לפני שלקחתי את המחברת שלי והלכתי, מרקוס עוקב אחרי.
המורה סיימה להסביר את הפרויקט כשישבתי ליד מרקוס, קיבלתי אווירה מביכה.
"אוקיי. רוצה לעשות את החלק הזה ואני אעשה את החלק הזה?" הוא הצביע על הנייר שלי ונתן לי צליל ריק. הוא לא הסתכל עלי, לא חייך אליי, ואפילו לא עשה בדיחה טיפשית.
"כן זה בסדר." דיברתי אליו בטון רועד, שמסמן שאני מבולבלת.
הוא הרחיק אותו לפני שהתחיל לכתוב במחברת שלו.
עברו כמה דקות בשקט מוחלט. לא יכולתי יותר. "אתה כועס עליי או משהו?"
הוא אפילו לא טרח להרים את עיניו מהמחברת שלו. "לא."
"אתה יכול לפחות להסתכל עליי?" טרקתי את העיפרון שלי על המחברת שלי, חזק מספיק כדי שהוא ישמע, אבל שקט מספיק כדי שאף אחד אחר לא יוכל.
מרקוס הניח באיטיות את העיפרון והמחברת שלו, מביט בי למעלה. "מה?" הוא מצמץ, עוצם את עיניו זמן רב מהרגיל.
"למה אתה מתנהג קר?" שילפתי את ידיי.
"אני לא. ואני לא כועס. פשוט עייף, נשארתי ער עד מאוחר אתמול בלילה. אפשר פשוט לחזור לפרויקט?" הוא החזיק את ראשו למטה.
"כן בטח. סליחה." נאנחתי לפני שהרמתי את העיפרון שלי בחזרה, והוא עושה את אותו הדבר.
הייתה לי נטייה לחשוב יותר מדי. בכל פעם שמישהו התרחק במעט, אני לא יכולה שלא לחשוב שעשיתי משהו לא בסדר, או שהוא יעזוב. ושנאתי את זה בעצמי.
המשכנו בפרויקט, עובדים בשתיקה. העפתי אליו כמה מבטים, ושמתי לב שהוא לא הסתכל עליי פעם אחת.
שחררתי נשימה עמוקה לפני שהתמקדתי בחזרה בעבודה, הפעמון מצלצל כעבור כמה דקות.
מרקוס ארז את חפציו ויצא מהחדר בלי לומר לי מילה. יכולתי להרגיש את הלב שלי שוקע כשקמתי. האם הוא לא הרגיש שהיה לנו רגע אתמול בלילה? על מי אני צוחקת, הוא בהחלט לא.
פרק קצר
YOU ARE READING
Changing him
Romanceמרקוס הוא נער שרוצה לילה אחד, סטוץ בקיצור. אוליביה היא נערה שקוראת רומנים רומנטיים ומאמינה בחברות נפש. מה קורה כשההורים שלהם נכנסים לעסקים ביחד והם נאלצים לבלות? הסיפור מכיל מוות דיכאון
