𝕮𝖍𝖆𝖕𝖙𝖊𝖗 𝖙𝖜𝖊𝖑𝖛𝖊♕︎

313 20 6
                                    


קודם כל, כרגיל, שיר מצורף כאן, נראה לי שהבנתם/ן שזה הקטע שלי...:)(הפעם הוא לא קשור אבל הוא גם כן)

שמחה לבשר שסיימתי לערוך את הספרררר אז עכשיו יעלו הרבה יותר פרקים♥☺

!HAVE FUNֱֱ

❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣

נ.מ שאנון

אחרי כמה דקות שראיתי בהם Ḟ • R • I • E • N • D • S שמעתי צעדים מתקרבים אליי, סאם הופיע מולי, דמעות בעיניו, נבהלתי "שיט סאם, אתה בסדר? כואב לך? אמרתי לך לא לדחוק בעצמך" אמרתי במהירות והתכוונתי לקום, "זה דמעות של אושר שאנון, וחוץ מזה תירגעי בבקשה, שלא תקומי מהר שוב" הוא אמר, עוצר אותי והתיישב קרוב אליי.

"דמעות של אושר אתה אומר, אה?" אמרתי צוחקת. הוא צחק גם הצחוק שלו, הייתי יכולה לשמוע אותו כל היום... "את כותבת מדהים, את שרה מדהים, ואת גאון לא קטן, אז איזה עוד סודות את מחביאה שם שאנון?" הוא אמר והתחיל לדגדג אותי, התפתלתי, צחקקתי והחזרתי לו בדגדוגים "מלחמה!" הוא הכריז.

אחרי שנרגענו התיישבנו בספה, הוא חיבק אותי חיבוק צדדי, והנחתי לעצמי לשפוך את הלב, מביטה בתקרה. "אתה יודע, בחיים לא חשבתי שמישהו יתאהב בי, ורגע לפני שתאמר לי שאני יפהפייה והכל, תבין אותי, יש לי את כל הסיבות בעולם לחשוב שלא." התחלתי לומר והסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי ולא אמר כלום, רק חיוך מנחם בעיניו, אך עם זאת עיניו הראו סקרנות, לשמוע על העבר שלי.

אני לא אספר לו הכל עכשיו, אבל קצת... כמו שמוניקה אמרה, בלילה הזה שמדברים במשך הלילה ומכירים אחד את השני, שם מתאהבים באמת.

"בכל מקרה, כמו כשכבר הבנת מכל התקפי החרדה שלי, המון דברים קרו לי בעבר שלי. במשך כל בית הספר הקודם שלי התלמידים שלמדו איתי מצאו תמיד דרך להכאיב לי. בהתחלה זה לא היה ככה, היו לי חברים עד שיום אחד בטיול אחד הם נטשו אותי בלילה, התקף החרדה שלי אז, בטיול נבע מכך. היו לי מיליון מקרי היתקלויות בבית ספר מאז, אבל אף אחד לא ידע ממה זה נבע... בהתחלה חשבתי שאולי זה אני, אולי אני לא מספיק טובה. ותאמין לי זה היה הדבר הכי קל ובטוח לחשוב, אבל פעם אחת אחרי תקרית נוראית, שבה..." אמרתי ודמעות ירדו מעיניי.

עצמתי את עיניי והרגשתי שסאם מתקרב אליי, הוא ניגב את הדמעות מלחיי ואמר "היי שאנון... ששש.. זה בסדר... תפתחי את העיניים ותסתכלי עליי" עשיתי כמו שביקש, "תדברי על זה כשיהיה לך נוח, זה בסדר גמור" הוא אמר מנגב את שארית הדמעות וחיבק אותי.

"בואי ואני אספר לך משהו על עצמי, ותיקחי את הזמן להירגע" אמר וחייך אליי. "את יודעת, באותו יום? כשהתפרצתי עלייך? זה נגרם ממשהו שקרה לי עם אבא שלי. תמיד הייתי טוב במתמטיקה, כל עוד היה לי זמן להשקיע, וכשהתחלתי עם כל עניין השחייה בכיתה ג' בערך הייתה לי ירידה בלימודים. עכשיו את בטח אומרת לעצמך, בסדר זה רק כיתה ג', וזה כל מה שאדם נורמלי היה חושב, אבל לא אבא שלי. אבא שלי הושיב אותי וצעק עליי, אמר שאני מטומטם ולא יהיה לי עתיד, הוא חשב שאני מבזבז את הזמן שלי על השחייה המטומטמת ואז, הוא היכה אותי, נתן לי מכות כמה פעמים, עד שאמא שלי נכנסה והוציאה אותו לחצר, היו שם צעקות... וזהו, באותו היום הוא עזב."

קמתי על רגליי והתיישבתי עליו כשכל רגל אחת שלי מכל צד שלו, להיות הכי קרובה אליו. חיבקתי אותו ואמרתי "אני מצטערת סאם, מצטערת שעברת את זה" אמרתי שוב ושוב תוך כדי שחיזקתי את החיבוק, מלטפת את גבו ואת שערותיו "אני יודע שאנון, ואני אוהב אותך על כך אבל... כדאי שלא תשבי ככה עליי, אני מסטול מהתרופות... אבל לא עד כדי כך" הוא אמר וצחק, ואני זינקתי ממקומי, מסמיקה ומבינה למה הוא התכוון. אה שיט וכדי להעביר נושא מילמלתי ישר "סליחה... אם הייתי כבדה לך מידי".

ואז סאם הושיב אותי לידו והסתכל עליי בפנים רציניות "את חייבת להסתכל על עצמך מעבר לאיך שאת חושבת שאת נראית, תשמעי שאנון לא אשקר, את אמנם לא שיא הרזה כמו כל הבנות שמסתובבות בבית ספר, אבל ויש כאן אבל גדול, אני לא רואה את זה, עצם זה שאמרתי הרגע את המשפט הזה אמור לומר לך כמה אני רואה אותך מושכת, את לא כבדה לי, את לא נראית לי שמנה ומכוערת, אני רואה מעבר לזה, אני רואה את היופי שבך, את הנמשיך היפות, הגומות כשאת מחייכת, העיניים שלך שעטופות בריסים ארוכות והשמחת חיים שלך? יש בך יופי ויש בך הרבה מאוד ממנו, קפיש?" אמר ואני צחקתי "חד משמעית קפיש!" הכרזתי והוא חיבק אותי.

הוא רואה אותי מושכת, הוא רואה אותי, אותי! מושכת. אני מאוהבת בו כל כך, אני אוהבת כל סנטימטר בו, ברמה שאי אפשר להסביר, הוא מצד אחד רגיש מצד שני קשוח. הוא דואג לאחרים והוא אכפתי, הוא לא שם חשבון לאף אחד, אבל הוא גם רוצה בטובתי ואכפת לו מדעותיי, הוא יכבד אותי ויאהב אותי.

התיישבנו ככה על הספה כל הלילה והמשכנו לשתף חוויות, אך הפעם חוויות יותר נחמדות, ככה המשכנו עד הבוקר.

בבוקר אמיליה התעוררה וכשהיא ראתה אותנו היא צרחה "אתם יחד? הצלחתי???? יששששש" היא צרחה והסתובבה במעגלים בכל רחבי הבית שמחה וצוהלת, אני וסאם צחקנו ואמרתי לה "את חייבת להירגע, תשתי קפה ותנשמי עמוק".

וכך, הרגשתי חלק, חלק ממשפחת הריסון, חלק מהלב של סאם, פשוט חלק.

❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣︎❣

זהו, הפעם אין לי יותר מה לכתוב♥

(גמור)✔️ THE OCEAN EYE/עין האוקיינוס Tahanan ng mga kuwento. Tumuklas ngayon