(גמור)✔️ THE OCEAN EYE/עין האוקיינוס

𝕮𝖍𝖆𝖕𝖙𝖊𝖗 𝖙𝖜𝖊𝖓𝖞 𝖙𝖜𝖔♕︎

נ.מ שאנון

פקחתי את עיניי, החדר שהייתי בו היה חשוך, הרגשתי יד מונחת על בטני וראש מונח בצד על ידי השמאלית. לעיניי לקח כמה דקות להתרגל לחושך, הראש שלי עדיין מטושטש. מה קרה? לאט לאט דברים חזרו לראשי, נזכרתי בתאונה, סאם הגיע אליי, שמעתי אותו צועק את השם שלי כל כך הרבה, לא יכולתי לענות. אז אני בבית חולים?

הבנתי שסאם יושב לידי, ישן, לא רציתי להעיר אותו, אני בטוחה שהוא עבר יותר מידי. הרמתי את ידי הימנית וליטפתי את שיערו השחור, הנעים. התנועה העבירה בי דקירות כאב אבל התעלמתי מזה, זה המעט שאני יכולה לעשות.

אחרי כמה דקות שבהם ליטפתי את ראש כאב לי יותר מידי לכן הפסקתי לשנייה, הרגשתי תשישות בכל גופי, סאם כנראה הרגיש שהליטופים הפסיקו כי הוא התעורר, התרומם לאט לאט ואז כשהוא קלט שאני ערה הוא קפץ.

"שאנון, את ערה, כמה זמן את ערה? למה לא הערת אותי?" הוא שאל, הרמתי את ראשי כדי לתת לו חיוך מתנצל אך ישר הורדתי את ראשי, בתשישות. " שאנון כל כך דאגתי לך, הבטחתי לך שלא תמותי, לא יכולתי לוותר עלייך, אני לא יכול לנשום בלעדייך. אז? באותו הרגע שבו עשיתי עלייך החייאה הפסקתי לנשום, אני די בטוח שעד שלא החזירו לך את הדופק לא נשמתי, אני כל כך שמח שאת בסדר, אני מצטער על הכל, הכל." הוא אמר במהירות ואני הסתכלתי עליו בבלבול לא ידעתי על מה הוא מדבר וממש רציתי לשאול אבל הייתי עייפה כל כך אז רק אמרתי "זה בסדר סאם, אני אוהבת אותך, סליחה שעברת את זה בגללי".

הוא הסתכל עליי, סורק אותי לראות אם אני בסדר, ואני עצמתי את עיניי. שמעתי שהוא מקרב את הכיסא והרגשתי יד מלטפת את ראשי, זה היה כל כך נעים. "אני כל כך שמח שאת בסדר שאנון, לעולם אל תעשי לי את זה שוב, אני לא יכול לחיות בלעדייך, לא הרגשתי ככה אף פעם לאף אחד" הוא אמר ואני לחשתי "הכל בסדר סאם, אני כאן עכשיו, פה איתך, תודה שלא נתת לי למות."

הוא עצר לרגע כדי להרים את השמיכה לכתפיים שלי, לוחש לי לחזור לישון, שהוא יהיה כאן כשאני אתעורר שוב, לידי. ועם המילים האלה נרדמתי שוב.

וככה עברו הימים, ביום שאחרי התעוררתי בבוקר כולם היו מסביבי, סאם לידי כמו שהבטיח, אבל עם שוקולד, שאחר כך הרופא סיפר לנו שאסור לי לאכול בגלל הניתוח בבטן. אמא שלי הייתה שם, היא מרגישה טוב והבדיקות בסדר, כנראה סתם לחץ פיזי.

סאם היה כל הזמן מסביבי, התחננתי שילך לבית ספר, אבל הוא התעקש שאני והוא נלמד דרך המחשב ביחד בבית החולים. הוא דאג כל הזמן שיהיה לי משככי כאבים לידי, למקרה שיכאב לי, שיהיה לי מים ושיהיה לי חם (אולי חם מידי).

יום אחד אמרתי לסאם "סאם אני לא יכולה יותר, אני מתה משעמום, בבקשה תדבר איתם, אני רוצה ללכת הביתה די" הוא הסתכל עליי כמה שניות בשקט מוחלט ואז הוא שבר את השתיקה "אני אדבר איתם, אבל בינתיים, אני יכול להביא לך משהו שיפיג קצת את השעמום?"

חשבתי כמה דקות ואז ביקשתי ממנו להביא לי ספר מהבית, הוא אמר שהוא יחזור הכי מהר שהוא יכול, נתן לי נשיקה במצח ויצא מבית החולים.

אחרי כשעה הוא חזר עם שקית, בה היו שני ספרים, אחד שלי ועוד אחד, אותו הספר כמו שלי, הסתכלתי עליו בשאלה "רציתי לראות מה את קוראת" הוא אמר ואני צחקתי בביישנות. שיט, זה לא ספר טוב שהוא יקרא, זה ספר שמלא ב... מחשבתי נקטעה על ידי הספר ששמו על פניי ואני צחקתי לוקחת את הספר אל ידי.

סאם הורה לי בראשו לזוז קצת במיטה ואני זזתי, הוא נשכב לידי, מחבק אותי ביד אחת וביד השנייה מחזיק את הספר, וככה התחלנו לקרוא. ושם בדיוק שם, הבנתי שהוא הנפש התאומה שלי, הוא החזיק בלב שלי כמו שהוא החזיק בספר, בפשטות אבל בענווה כל כך מדהימה, כי הוא היה הוא עצמו, והוא רצה להיות חלק ממני. הוא קנה ספר חדש רק כדי לקרוא איתי!

אחרי כמה דקות, או שעות, לא בדיוק שמתי לב הרופא נכנס. "את יכולה ללכת הביתה, נא להיזהר ולקחת את התרופות שרשומות". חייכתי והלב שלי קיפץ בחזי אני יכולה לעוף מפה חיבקתי את סאם והוא עזר לי לקום, לצאת מהמקום הזה.

הרמנו כמה דברים, אמא שלי שבדיוק חזרה מהקפיטריה חתמה על טפסי שחרור ונסענו יחד הביתה, הביתה סוף סוף.

סאם עזר לי לקחת את הדברים למעלה, לחדר שלי כשהגענו, הוא עזר לי להתיישב באחד הפופים שהיו בחדר שלי, ואז הוא סידר את התיק שלי הוא אשכרה סידר את התיק שלי! ובסוף הוא חזר אליי עם הספרים שלנו והתיישב בפופ לידי, התחלנו לקרוא.