𝕮𝖍𝖆𝖕𝖙𝖊𝖗 𝖋𝖎𝖛𝖊♕︎

402 25 19
                                    


אז, הספר קצת תופס תאוצה, ואני שמחה על כך כל כך. אני מקווה שכל אחד ואחת מכם/ן שקוראים את המילים הללו יודעים כמה אני מאושרת שאתם/ן נותנים/ות לי את ההזדמנות הזו.

תודה!💝כרגיל מוסיפה שיר, תהנו!!

❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁

נ.מ סאם

אחרי שהורדתי את שאנון בבית החולים, נסעתי הביתה. עליתי לחדרי, התיישבתי על מיטתי והעברתי את ידיי בשערי בדאגה היא מסתכלת עליי כאילו כולה שרוטה, כאילו מגיע לה שישנאו אותה, כאילו היא עברה מיליון דברים שהיא לא מעוניינת לדבר עליהם. היא מסתכלת עליי כאילו היא שבורה ואף אחד לא יכול לתקן אותה. וכמה סליחות היא מבקשת, היא לא עושה כלום רע ומבקשת סליחה כאילו היא התרגלה להתנצל, כאילו היא צריכה להתנצל על זה שהיא חיה. וכואב לי, שורף לי בגוף כשאני רואה אותה ככה, ואני פשוט לא מבין למה, אולי כי אני דואג לאמיליה? היא הרי חברה הכי טובה של אחותי ואני לא רוצה שאמיליה תיפגע....

אחרי שהתקלחתי והשעות עברו כשהייתי בחדרי שמעתי את אמא שלי צועקת לי מלמטה "סאם רד הנה בבקשה", המחשבות שלי נקטעו וירדתי למטה, אמיליה ישבה מול הטלוויזיה בסלון וחייכתי אליה, היא סימנה לי שלום עם הראש שלה והמשיכה לבהות בטלוויזיה כאילו אני הדבר האחרון שמעניין אותה.

"כן אמא? קרה משהו?" שאלתי אותה, היא נאנחה והחלה לדבר "תקשיב סאם, אני יודעת שאני לא תמיד יכולה לעזור לך עם הלימודים, בגלל העבודה שלי... אבל אתה חייב לחזור לעצמך, הציונים שלך ירדו ורוצים להוריד אותך ל4 יחידות במתמטיקה, זה לא בושה אבל אני יודעת שאתה יכול לעשות חמש, אתה כבר בסוף התיכון, אתה יכול לסיים 5 יחידות מתמטיקה." אמא אמרה לי.

ההורים שלי גרושים, אבא שלי דרש להתגרש כשאמיליה הייתה בת שנה, אני לא זוכר ממנו הרבה,כמה דברים קשים... בכל מקרה, הוא יצא מהבית שלנו ביום שהם התגרשו ומאז לא שמענו ממנו. "אמא אני מבטיח שאני אשוב לעצמי, עם כל קבוצת השחייה והכל לא היה לי הכי הרבה זמן לשבת ללמוד, אבל אני אסדר את הזמן שלי מחדש, אני מבטיח!" אמרתי לה בזהירות ובכבוד, היא בכל זאת אמא שלי.

"סאם, אני מצטערת אבל המנהל דיבר איתי והיו לו שתי אפשרויות- הראשונה להוריד אותך כבר מחר ל4 יחידות, השנייה הייתה שנפסיק לך כרגע את אימוני השחייה ויתאמו לך תלמיד אחר שיעזור לך להשלים מהר את כל החומר ולעזור לך לנהל את הזמן נכון, אני הסכמתי לאפשרות השנייה." היא אמרה במהירות, הסתכלתי עליה בעיניים פעורות, מה? אני לא יכול לעזוב את האימונים שלי! יש תחרות בסוף שנה! ואני צריך את הנקודות זכות האלה כדי להתקבל לקולג' טוב! "אמא אני לא מבין! למה שלא יתנו לי קודם לנסות? אני יכול להשלים לבד את הכל אני בכיתה י"ב!" צעקתי עליה, "סאם, אל תצעק עליי ותדבר אליי בטון מכבד, כך הוחלט וכך יהיה, עכשיו שב לאכול" היא החזירה לי בטון מרגיע, כאילו היא לא הורסת לי את החיים כרגע. "אני לא רעב, לילה טוב" אמרתי ועליתי מהר לחדרי כדי שלא תהיה לה הזדמנות לענות לי.

אני כזה טיפש, איך לא ראיתי את זה בא? אני לא רוצה להיעזר במישהו, אני לא מטומטם! אני לא יודע מי יבוא לעזור לי אבל כדאי לו לוותר מראש! כי אם לא, אני אמרר את חייו. אני חייב להשלים פערים כמה שיותר מהר כדי לחזור לקבוצת שחייה ולאימונים, אני צריך את הנקודות זכות! כדי שאני אלך לקולג' שאני חולם עליו כבר שנים! אני חייב! ובמילים האלו בראשי, נרדמתי על המיטה.

ביום שלמחרת הגעתי לבית ספר והייתי עצבני כל כך, בכל גופי, הרגשתי שאני יכול להרוג את האדם הראשון שידבר איתי. עמדתי ליד הלוקר שלי מוציא את הספר שלי והקלסר לשיעור הראשון כשראיתי את שאנון מתקרבת אליי, הייתי עצבני, מאוד, אבל לא יכולתי להוציא את זה עליה, היא לא אשמה.

"היי סאם" היא חייכה אליי בביישנות, ומהר המשיכה "תשמע אני לא יודעת אם אמרו לך אבל אני אמורה לעזור לך במתמטיקה, אני לא יודעת אם זה לעזור, כי הם הראו לי את הרמה שהיית בה אבל אני פשוט אמורה לעזור לך להשלים פערים או משהו? בקיצור אחרי שבירברתי כל כך הרבה, הנה" היא הרימה את ידה, שמתי לב לפתק בתוך ידה, היא הניחה אותו על הספר שלי, היא דיברה כל כך מהר שלקח לי להבין מה היא אומרת בכלל, "כתובה כאן הכתובת שלי, ניפגש ב7 בערב אצלי?" היא אמרה מהר, "כן" אמרתי בלי להבין עדיין מה היא אמרה, ואז היא רצה מהר להמשך המסדרון, ואז זה היכה בי- היא מי שאמורה לעזור לי? היא לא בי"א או משהו? הם חושבים שאני עד כדי כך מטומטם? אין מצב שאני מגיע לשם, הסתובבתי מהר לומר לשאנון שאני לא מגיע, היא באמת לא אשמה, אבל היא כבר נעלמה לה במסדרון.. שיט.

כל היום חיפשתי את שאנון לומר לה שאני לא אגיע אליה בערב, לא מצאתי אותה והחלטתי פשוט לעזוב את זה גם ככה היא לא תעלב, לא אכפת לה ממני וזה מראש יראה לה שעדיף שהיא תוותר ולא תסבול. אני בסך הכל ממש לטובתה, אני חושב.

הגעתי הביתה והחלטתי ללכת לחדר, אני אתחיל לנסות ללמוד לבד ולהשלים את הפער. הסתכלתי על הספר במתמטיקה שלי, הבנתי את רוב החומר אבל היו שם כמה נושאים שפשוט הסתכלתי עליהם במבוכה, לא הבנתי מילה. אני לא הייתי בשיעורים האלו בגלל שיעורי שחייה, אני לא מטומטם, אני פשוט לא הייתי בשיעור וחסר לי את הבסיס.... הזכרתי לעצמי. טוב, אז אולי אני צריך בכל זאת ללכת לשאנון? עד כמה זה יהיה נורא? רק שלא תזלזל בי והכל יעבור בשלום.

הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה כבר 8 וחצי שיט היא בטח כבר הבינה שאני הברזתי לה, אבל אני עדיין אלך ואבקש סליחה, אני חייב ממנה עזרה, למרות שאני עדיין לא מבין איך מישהי מי"א יכולה לעזור לי... ויצאתי במהירות מהבית עם הספרי מתמטיקה, מחברת וכמה כלי כתיבה, לעבר המכונית שלי, התנעתי את המכונית ויצאתי מהר לכיוון הכתובת שהייתה בפתק. כל היום שיננתי את הכתובת שלה, אני לא בדיוק יודע למה. הגעתי לביתה וחניתי ברחוב, התקרבתי לדלת שלה, ודפקתי כמה פעמים, כשפתחו לי את הדלת, שאנון הייתה שם, בוכה, עיני האוקיינוס היפות שלה אדומות, ודמעות מציפות את עיניה, נוזלות על לחייה היפות. אוי פאק, שיט, מה עשיתי?! היא לא בכתה מספיק כבר??? מטוטמם!

❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁❁

אני מקווה שנהנתם/ן

אשמח לכל תגובה, אני אשמח לדעת אם אנשים אוהבים את הסיפור:)

(גמור)✔️ THE OCEAN EYE/עין האוקיינוס Where stories live. Discover now