(גמור)✔️ THE OCEAN EYE/עין האוקיינוס

𝕮𝖍𝖆𝖕𝖙𝖊𝖗 𝖋𝖎𝖋𝖙𝖊𝖊𝖓♕︎

נ.מ סאם

"יאללה בואי נלך לתחרות האחרונה שלי" אמרתי לשאנון ושאנון קמה איתי יחד, התקדמנו קצת וראיתי ששאנון מתנדנדת קצת, עצרתי אותה ואמרתי בדאגה "את בטוחה שאת בסדר? את יכולה לחזור למקום, לנוח קצת..." היא הסתכלה עליי וחייכה "לא לא אני באמת באמת בסדר... אני רק מתרגשת בשבילך, יאללה קדימה, מתקדמים" היא שיקרה, אני יודע שהיא שיקרה.

המשכנו ללכת עוד קצת כשאני מחזיק בידה וראיתי את המאמן מחכה לי מחוץ האולם, חייכתי אליו לשלום והרגשתי ששאנון מחזיקה את ידי חזק יותר, הסתובבתי אליה והיא הייתה חיוורת, מאוד חיוורת. "שיט שאנון, את בסדר?" אמרתי, אבל אני לא חושב שהיא שמעה אותי, היא התנדנדה ואני מיהרתי להתקרב אליה כשהיא נפלה לזרועותיי.

הרמתי את ידי אל לחייה ותפחתי עליה קלות, צעקתי "שאנון שנאון, את שומעת אותי?" לפתע המאמן שלי הופיע לידי ומשך את ידה אליו, בודק לה דופק, "היא שתתה היום?" הוא שאל, ופתאום הבנתי שלא ונענעתי בראשי, איך לא שמתי לב? "אכלה?" שאלה עוד שאלה ושוב הבנתי שלא, "לא" אמרתי, "תגיד לי אתה רציני? יום כזה חם והיא מתחרה בתחרויות ולא שמת לב לזה?" הוא צודק, אני דפוק.

"רוץ מהר למרפאה הניידת ותשים אותה שם, תחזור לכאן מהר" הוא אמר והרמתי אותה אליי, "אני לא חוזר, יש לי מחליף, אני איתה" אמרתי ורצתי לפני שהוא הספיק להחזיר לי תשובה. רצתי מהר כל כך למרפאה, בחיים שלי לא רצתי ככה. היא כל כך חיוורת, דפוק, מטומטם. המילים חזרו לי בראש שוב ושוב כשהנחתי אותה במרפאה ואחת הרופאות הגיע אלינו, בדקה אותה וקבעה שזה התייבשות. היא שמה לה נוזלים וצעקה עליי להכריח אותה לאכול כשהיא מתעוררת, ואז היא יצאה מהחדר.

התיישבתי ליד שאנון, החזקתי בידה וליטפתי את ראשה, מחכה שהיא תתעורר, כעסתי על עצמי כל כך, שלא שמתי לב, דמעות ירדו על פניי והשפלתי את ראשי, ואז הרגשתי יד בשערי והקול האהוב עליי בעולם אומר בלחש "למה אתה בוכה?" הסתכלתי עליה וצחקתי, היא ניגבה את הדמעות שלי עם ידיה הנעימות.

"אני מצטער כל כך שלא שמתי לב לזה" אמרתי בצער, "אני הסתרתי את זה ממך, אני מצטערת" היא אמרה בחזרה, "אבל למה?", "כי בפעם האחרונה שהתחריתי בתחרות כזו הפסדתי, והילדים מבית הספר שלי התאכזרו אליי כשאכלתי ושתיתי, לא יכולתי, לא רציתי שתיגעל ממני או תתבייש בי" היא אמרה ואני הסתכלתי עליה וקירבתי את ראשי אליה, מצח למצח, נשמתי עמוק.

"אני לא אתבייש בך, ובטח שלא אגעל ממך, את חייב להבין את זה ולהכניס את זה לראש החמוד שלך! ופעם הבאה שלא תשתי ותאכלי אני חושב שאני אקבל התקף לב, אז בבקשה" היא צחקה והנהנה.

"ועכשיו אני אלך להביא לך אוכל. בינתיים, לנוח!" ציוויתי עליה והלכתי להביא לה משהו טוב לאכול ולשתות. כשחזרתי היא ישנה, אין לה אנרגיות בלי אוכל, אוף אני כל כך כועס על עצמי, איך? איך לא שמתי לב? הריסים היפים שלה נחו על לחייה והעיניים היפות שכל כך אהבתי הוסתרו מתחת לעפעפיים שלה, היא כל כך יפה... לא נעים לי להעיר אותה אבל היא חייבת לאכול.

"שאנון, קומי לאכול, להחזיר לעצמך את הכוח והאנרגיות, וגם לפני שהרופאה תרצח אותי ואז לא יהיה לך חבר..." אמרתי כשליטפתי אותה, היא פתחה את עיניה והתיישבה בעזרתי על המיטה. היא התחילה לאכול ואז אמרה "חבר אה?" וצחקה, "כן מה חשבת שאני סתם מתנשק איתך מול כולם ומשוויץ בך?" אמרתי בציניות והיא צחקה "משוויץ? בי?" היא אמרה, התקרבתי אליה וניגבתי פירורים מהשפה שלה, "כן, בך" אמרתי ונישקתי אותה.

"שיט, מה עם התחרות שלך סאם??" היא נבהלה, "אל תדאגי היה לי מחליף והוא הגיע למקום שלישי הכל בסדר" אמרתי בהרגעה, "לא לא אני כל כך מצטערת!" אמרה, "אני לא" אמרתי והיא נראתה שהיא קצת נרגעת. התיישבתי לידה במיטה וחיבקתי אותה מאחור כשאכלה, עד שסיימה.

יצאנו מהמרפאה, אחרי שהרופאה אמרה ששאנון בסדר גמור ורק שתנוח, התקדמנו לקחת את הדברים שלנו ועלינו לאוטובוס, כשהגענו לבית הספר לקחתי את שאנון לביתה ואמרתי לה לנוח, היא צחקה, נישקה אותי בלחי לשלום ויצאה מהרכב לביתה.

כשחזרתי הביתה התקלחתי, התלבשתי והלכתי לחדרי, כשפתחתי את הטלפון ראיתי כל מיני הודעות שמחות על הזכיות שלנו ושלי, חייכתי לעצמי כשראיתי הקלטה משאנון, פתחתי אותה והיא שרה שם את השיר מהבוקר.

יש לה את הקול הכי מיוחד בעולם, הכי מיוחד ויפה שיש. כתבתי לה שהיא חייבת להקליט אלבום והיא שלחה לי תמונה שלה כשהיא עושה לב עם הידיים, החלפתי את התמונה לשומר מסך שלי בטלפון ושלחתי לה צילום מסך, היא שלחה לי סמיילים מאוהבים וצוחקים, כתבתי לה לילה טוב, ולחזור לנוח, היא כתבה לי- לילה טוב אהובי. ושם, ממש שם הרגשתי את הלב שלי נמס. כיביתי את הטלפון ושמתי אותו על השידה, מנסה להירדם כשמוחי חולפות מיליון מחשבות שמחות עליי ועל שאנון, יחד.