"שב, דראקו." החווה אדון האופל על הכיסא שמולו.
דראקו התיישב, מנסה להסתיר את עצביו.
"כשקיבלתי לפה מכתב מאחד חבריך לכיתה, לא דאגתי," הוא התחיל. "אבל המכתבים המשיכו להגיע וידעתי שאני חייב לדבר איתך במיידי. אז, דראקו, אני צריך שתגיד לי את האמת." הוא רכן קדימה. "אתה יוצא עם הארי פוטר?"
דראקו חזה את זה מראש וראה את זה מגיע אז הוא לא נתן לשום רגש לעלות על פניו חוץ מגועל נפש טהור. "לא, אדוני."
עיניו האדומות של וולדמורט ריצדו על פניו ודראקו ניסה לא להתפתל. "אז, אלו רק שמועות?"
"כן אדוני."
נגיני הרימה את מבטה אל דראקו וזימזמה לעברו. ואז לפני שדראקו הספיק להגיב, וולדמורט הוציא את שרביטו וכיוון אותו אליו. דראקו צרח ונפל על ברכיו. כאב יצא מגופו כשהתכרבל על גופו.
"אל תשקר לי, דראקו." אמר אדון האופל, מתנשא מעליו. "אם תגיד לי אז זה יגמר."
דמעות זלגו על לחייו. "אני - סיפרתי את האמת, אדוני."
"ואני צריך להאמין לך ולא לעשרות חבריך לכיתה שצעדו קדימה?"
דראקו התקשה לחשוב. כל גופו בער והסימן האפל על זרועו שחה בדם. "אני שונא אותו. אני לא - לא היינו..." הוא נחנק, דוחף אוויר לתוך ראותיו.
וולדמורט סוף סוף הרפה ודראקו נפל בערימה על הריצפה.
"למה שניכם חולקים מעונות עכשיו?"
"דמבדלור..." דראקו נשם נשימה עמוקה. "הוא עשה את זה כדי שפוטר יוכל להשגיח עליי."
"אלבוס חושד בך?" אדון האופל תפס את דראקו מתחת לסנטרו ואילץ אותו להרים את מבטו, ציפורניו הארוכות חופרות בעורו עד כדי הוצאת דם. "נתתי לך את התפקיד הזה כי ידעתי שאתה יכול לעשות את זה. אתה מנסה להוכיח שאני טועה?"
דראקו ניענע קלות בראשו. "לא, אדוני."
וולדמורט הדף אותו בחזרה על הריצפה. "הזמן מתקתק. אני חושב שאתה צריך יותר מוטיבציה." הוא כיוון את שרביטו אל דראקו. "קרוקשיו."
הכמעט רחמים הקטנים היחידים שניתנו לדראקו היו כשהוא סוף סוף התעלף מהכאב.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
הארי התעורר בזיעה קרה. ליבו הלם בחוזקה בחזהו ולקח לו דקה להבין איפה הוא נמצא. ואז הוא חיפש את דראקו לפני שהבין שהוא לבד. מה שאומר שהחלום שלו...
לא. זה לא יכול להיות אמיתי. דראקו הלך הביתה כדי לדבר עם אמא שלו. וולדמורט לא יכול היה להיות בבית שלו, נכון? אבל הצעקות האלה, ודראקו. זה היה בדיוק כמו שקרה בשנה שעברה עם אדון וויזלי. אבל עכשיו הוא לא יכול היה לעשות שום דבר מלבד לראות איך דראקו מעונה. הארי רצה לחפש אותו ולראות אם זה באמת קרה. אבל הוא לא פה. זה יכול היה להיות פשוט סיוט, נכון?
הארי נשכב על הסדינים, חסר מנוחה מכדי להירדם בחזרה. זה לא היה אמיתי. זה לא יכול להיות אמיתי. כשדראקו יחזור, הוא יספר להארי הכל והוא יבין שהוא השתגע. פשוט רק סיוט. הארי קיווה שהוא צודק.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
דראקו התעורר במיטתו כשאמא שלו יושבת על הקצה שלה, מנגבת את זיעת מצחו במגבת לחה.
"שלום, מתוק." אמו חייכה בשקט.
דראקו לא העז לזוז. כל גופו דופק, מה שאומר שאיש לא ריפא אותו.
"הוא לא ייתן לי לרפא אותך עד שתעזוב אל
בית הספר." הסבירה אמא שלו כאילו קראה את מחשבותיו.
דראקו לא דיבר. הוא הרגיש נבגד ופגוע. הוא היה מוכן להרוג בן אדם כדי לשמור על הוריו בחיים ועכשיו הם לא הגנו עליו. הוא אפילו לא רצה להסתכל על אמא שלו.
"אני מצטערת," היא הניחה יד על כתפו. "אתה תלך לבית הספר מחר והכל יהיה בסדר."
שום דבר לא יהיה בסדר.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
כשדראקו חזר להוגוורטס, הוקל לו. הוא סירב לדבר עם אמא שלו ולמזלו הוא לא היה צריך לדבר שוב עם וולדמורט. אמו ריפאה אותו אבל זה לא עשה כלום לצלקות הרגשיות. כל מה שהוא רצה לעשות זה ללכת למעונות שלו ולהתכרבל עם הארי, אבל הוא ידע שזה לא יכול לקרות.
במקום זאת, הוא הלך למשרדו של סנייפ. הוא ישב ליד השולחן שלו, סידר כמה ניירות והרים את מבטו כשדראקו נכנס פנימה. הוא לא נראה מופתע לראות אותו שם.
"אני צריך את עזרתך." אמר דראקו בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
סנייפ הניח את הנוצה שלו. "מה קרה?"
"זה לא משנה. אני רק צריך שתגיד לדמבלדור שאני חוזר לחדר המעונות הישן שלי."
סנייפ נראה מופתע. "באמת?"
"יותר מידי שמועות מסתובבות ו...אני לא יכול להתמודד איתם. עדיף ככה."
"בסדר." אמר סנייפ לאט.
"ואני צריך שאחד מגמדוני הבית יביא את הדברים שלי. אני - אני לא יכול לחזור לשם. אני לא רוצה להיתקל בפוטר ואני לא רוצה שיקרה שאני אצטרך להסביר."
סנייפ הנהן. "ראה זאת כמבוצע."
"תודה."
דראקו פנה ללכת כשסנייפ אמר, "אני מצטער בשבילך."
הדמעות איימו לצאת מעיניו של דראקו אז הוא מיהר לצאת מהחדר.
YOU ARE READING
מלחמת שבירת הלבבות • פאנפיק דרארי מתורגם
Fanfiction"אתה יודע מה אני חושב?" הארי רכן מעבר לשולחן. "אני חושב שאתה מפחד. אתה לא לוקח סיכונים כמו הגריפינדורים." הוא לעג. "בבקשה, הגריפינדורים רק עושים את עצמם, הם פחדנים מבפנים." הארי חייך, מתיישב חזרה במושבו. "לא אני." "הוכח זאת." הארי קם והסתובב סביב הש...
