דראקו לא רצה להשאיר את הארי לבד. היה ברור שכאב לו. הוא איבד כל כך הרבה אנשים בחודשים האחרונים. בכל חייו. ולא ניתן לו זמן להתאבל. דראקו רצה להיות שם כדי לעזור להארי לעבור את הכל אבל אם הוא רצה להיות לבד, דראקו היה צריך לכבד את זה. לא משנה כמה זה כאב.
דראקו מצא את בלייז באולם הגדול. הוקל לו לראות שהוא בסדר וניגש לשבת לידו.
בלייז חייך אליו. "שמח לראות אותך בחתיכה אחת, חבר."
"פחות או יותר." דראקו חייך. "אבל אני נראה יותר טוב ממך."
"אתה מכיר אותי. תמיד נלחם במאבק הצדק שאתה לא יכול לא לקבל כמה שריטות בו."
"והמשפחה שלך? ראית אותם?"
פניו של בלייז נפלו קלות. "עדיין לא. אני לא יודע מה אני אמור לעשות."
"מה שזה לא יהיה, אני אהיה שם בשבילך." דראקו הניח את ידו על כתפו.
"הם ינטשו אותי." השיב בלייז. "אם הם ידעו."
"טוב, אם ננצח, הם יוכנסו לאזקבן יחד עם ההורים שלי."
הוא נתן בו מבט. "אנחנו מכירים את ההורים שלנו ואת ההשפעה שלהם. זה מאוד לא סביר."
דראקו משך בכתפיו. "מי יודע, אבל אתה לא תהיה לבד."
"תודה, חבר." בלייז חייך. "איפה הארי, דרך אגב?"
"הוא במשרד של המנהל. הוא רצה להיות לבד."
"הכל בסדר ביניכם?"
דראקו הנהן. "כן. פשוט הוטל עליו הלם עצום כי כנראה לסנייפ ולאמא שלו היה עבר משותף והוא היה סוכן כפול."
בלייז נראה מופתע. "לא בצחוק?"
דראקו הניד בראשו. "כן, אני יודע. לעולם לא הייתי מאמין לזה אם הארי לא היה מספר לי. הוא מילא את תפקידו היטב."
"אם סנייפ אמר לו את זה אז זה אומר שהוא ילחם לצידנו?"
"הוא בעצם...מת."
"חיי זקנו של מרלין! מי הרג אותו?"
"וולדמורט. הוא חשב ששרביט הבכור לא עובדת בשבילו כי סנייפ היה זה שהרג את דמבלדור."
"זה נכון? עכשיו השרביט עובדת לו?"
דראקו משך בכתפיו. "אני לא יודע. אולי. בזמן שסנייפ גסס, הוא נתן להארי כמה דמעות שפעלו כזיכרונות כדי שהוא יידע את האמת."
"זה אינטנסיבי."
דראקו הנהן.
הם היו שקטים כמה דקות לפני שבלייז שבר את השתיקה.
"למקרה ומשהו יקרה," אמר בלייז. "אני רק רוצה שתדע כמה אתה חשוב לי." הוא חייך אליו והניח את ידו על זרועו של דראקו. "גדלת הרבה עם הארי ואני שמח שאתה כל כך שמח ושאתה מתחיל לראות את עצמך כמו שתמיד ראיתי אותך. זה ממלא אותי בשמחה שהצלחת למצוא אהבה עם הארי. אני יודע שזו תקופה קשה וזה, אבל אני מקווה שאחרי כל זה אנחנו נישאר חברים."
דראקו חייך והניח את ידו על ידו של בלייז. "תמיד."
"טוב." בלייז חייך. "בגלל שאני החבר היחיד שלך."
דראקו צחקק והכה בכתפו של בלייז בעזרת כתפו שלו. "מטומטם."
בדיוק אז, רון והרמיוני ניגשו אליהם.
"איפה הארי?" שאלה הרמיוני.
"הוא במשרד של המנהל." ענה דראקו. "הוא אמר הוא צריך להיות לבד."
רון והרמיוני החליפו מבט.
"מה? מה קרה?" דראקו שאל.
"נוויל אמר שהוא דיבר איתו לא מזמן אבל אף אחד לא ראה אותו מאז." אמר רון.
"אנחנו חושבים שהוא הלך להסגיר את עצמו." סיימה הרמיוני.
דראקו קם על רגליו. "אבל הוא הבטיח."
"אני חושבת שהוא הוקרוקס. בגלל זה הוא יכול לשמוע אותם וזה למה הוא תמיד היה מחובר לוולדמורט." הסבירה הרמיוני. "הוא היה ההוקרוקס שוולדמורט מעולם לא התכוון לעשות."
"אני חייב לעצור אותו."
דראקו רץ החוצה מהחדר, מתעלם מצעקות המחאה שלהם. הוא מיהר לצאת מהטירה והגיע לקצה היער. בסופו של דבר הוא מעד ונפל חזק על ברכיו. הוא הסתובב לראות שהוא מעד על שרביט ועל גלימת ההיעלמות של הארי.
"לא, לא, לא." דראקו המשיך למלמל לעצמו, מרים את החפצים.
הוא הסתובב לרוץ לתוך היער כשראה קהל חוצה את הגשר אל חזית הטירה. אוכלי מוות. דראקו איחר מידי.
הוא לא רצה להאמין בזה. הארי לא יכול היה להיעלם. הוא היה כל כך חי כשראה אותו בפעם האחרונה. חייב להיות נס. אולי הארי הלך להסגיר את עצמו אבל שינה את דעתו. אולי הוא לא הסגיר את עצמו בזמן. חלק מדראקו לא האמין עד שיראה אותו בעצמו. החלק השני גווע בפנים. דמעות זלגו על לחייו של דראקו והוא התקשה לנשום כשהלב שלו התכווץ בחזהו. הארי לא יכול היה להיעלם. דראקו לא יכול היה לחיות בחיים שהוא לא נמצא בהם.
דראקו קם על רגליו. הוא היה צריך לראות בעצמו. דראקו רץ בחזרה לטירה, מערסל את החפצים בידו, בתקווה למרלין שהארי לא נעלם לתמיד.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
הארי התעורר וראה את אמו של דראקו רוכנת מעליו.
שפתיה היו צמודות לאוזנו כשהיא לחשה, "האם דראקו חי?"
הארי הטה את ראשו בהנהון קל והיא פלטה נשימה של רווחה לפני שקמה על רגליה.
"נו?" דרשה בלטריקס. "הילד מת?"
הארי הניח שאמא של דראקו הינהנה כשאוכלי המוות הריעו וצחקו בעוד האגריד מיילל בעצב.
"סוף סוף נסיים עם זה." ענה וולדמורט. "הילד שנשאר בחיים סוף סוף מת."
أنت تقرأ
מלחמת שבירת הלבבות • פאנפיק דרארי מתורגם
قصص الهواة"אתה יודע מה אני חושב?" הארי רכן מעבר לשולחן. "אני חושב שאתה מפחד. אתה לא לוקח סיכונים כמו הגריפינדורים." הוא לעג. "בבקשה, הגריפינדורים רק עושים את עצמם, הם פחדנים מבפנים." הארי חייך, מתיישב חזרה במושבו. "לא אני." "הוכח זאת." הארי קם והסתובב סביב הש...
