לבו של דראקו כאב והוא היה בדחף של דמעות. הוא עמד לעשות משהו שממנו הוא חשש. אבל הוא לא יכל לדחות את זה יותר. הוא חייב להיפרד מהארי.
"יש משהו שאתה צריך לדעת."
דראקו והארי ישבו על גג מגדל האסטרונומיה, לאחר שהגיעו לשם באמצעות מטאטא. הארי הסתובב על צידו כדי להסתכל על דראקו אבל דראקו לא זז.
"מה זה?" שאל הארי.
דראקו משך בזרועו של הארי. "פשוט תשכב ואני אגיד לך."
הארי נענה.
"כפי שאתה יודע, יש לי סיוטים," דראקו התמקד בכוכבים. "הסיבה שלהם היא שהמשפחה שלי בבעיה. הם הסתבכו ועכשיו אין להם קרקע יציבה. אני כל יום מפחד שאקבל ינשוף שיודיע לי על מותם." דראקו נשם נשימה עמוקה. "יש רק משהו אחד שאני יכול לעשות כדי לעזור להם. אבל לעשות את זה... זה ישנה אותי. ישנה הכל." דמעה זלגה מעינו של דראקו. "אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה. אני לא רוצה להיות פחדן, אבל אני חושב שאני כן כזה."
"דראקו," אמר הארי ברכות ושילב את אצבעותיהם.
דראקו המשיך. "אני לא מוכן לספר לך הכל, אבל זו הסיבה שהשנה הזו הייתה כל כך קשה עבורי. בלעדייך, אני לא יודע איפה הייתי." דראקו הסתובב על הצד כדי להסתכל על הארי כמו שצריך. "ואני לא רוצה לאבד אותך."
הארי הניח את ידו על לחיו של דראקו. "מי אמר שאתה צריך?"
"מישהו חזק מידי מכדי להתעלם ממנו."
"מה?"
דראקו הניח את ידו על מותנו של הארי. "אני לא רוצה לסיים את זה, אבל זה מציק לי במוח ואני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר שיאפשר לנו להמשיך."
הארי נראה נסער ומבולבל. "אתה לא מתכוון להגיד לי מי זה?"
"זה לא משנה."
"אבל אתה אומר שאם הייתה לך תוכנית אז לא היית מסיים את זה?"
"כן, אבל -"
"כמה זמן יש לך?"
"עד מחר, אבל הארי..."
"אני אחשוב על משהו, רק תן לי את הסמן." הארי משך את דראקו פנימה לנשיקה. "האם תסמוך עליי?"
דראקו צחק והניד בראשו. "אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל כן."
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
הארי נכנס למשרד של דמבלדור, בתקווה שהוא לא עושה טעות ענקית. דמבלדור ישב ליד השולחן שלו וסימן לו לשבת מולו.
"איך הולך עם הוראס? התקדמת בהשגת הזיכרון שלו?"
שיט. "עדיין לא. בעצם באתי לדבר איתך על משהו אחר, פרופסור."
דמבלדור הנהן כדי שימשיך.
הארי נשם נשימה עמוקה. "זה יישמע מטורף, אבל עשיתי קצת מחקר ואני חושב שאני יכול לעזור למאלפוי."
"עזרה במה בדיוק?"
"למאלפוי יש סיוטים קשים מאוד. ממש טרור לילה. אני יודע את זה כי באחד השיעורים שלנו הוא נרדם והתחיל לצרוח בשנתו. הצלחתי להעיר אותו והוא אמר לי שזו הסיבה שהוא בקושי ישן. אני לא חושב שהם משהו רציני מידי, אבל חקרתי לעומק ולמדתי כמה קטלניים הם יכולים להיות. רוב המקרים לא כל כך גרועים, אבל בדרך שבה מאלפוי תיאר את שלו, הם חמורים מאוד."
"ומה זה קשור אליך?"
"אני לא יודע למה או איך, אבל אני הדבר היחיד שיכול להרחיק אותם. מסתבר, ככל הנראה, אנשים מסוימים יכולים להרחיק את הסיוטים מאחרים. אין הרבה מידע על למה דווקא האנשים המסוימים האלה יכולים להרחיק אותם, אבל משום מה, אני האדם המסוים הזה בשביל מאלפוי."
הארי באמת קיווה שדמבלדור לא יקרא בין השורות. הוא ניסה לשחק את עצמו כאילו הוא לא רוצה לעזור לדראקו כי לא אכפת לו ממנו בכלל, אבל הוא בכל זאת עושה זאת כי הוא בן אדם טוב. הגיבור שמציל את כולם.
"מאלפוי הוא בריון וחטטן אבל זה יכול להרוג אותו. רוח הרפאים שלו תרדוף אותי עד סוף חיי אם הוא ימות כשהייתי יכול להציל אותו." הארי הוסיף, בתקווה להשמיע את טענותיו ליתר ביטחון.
"אז מה הפיתרון שלך? לחלוק מיטה עם מאלפוי?"
הארי כמעט נחנק וניסה להסתיר את הסומק שעלה ללחייו. "לא, לא. רק חשבתי שאנחנו יכולים להיות באותם המעונות. תחלקו מחדש את המעונות עד סוף שנה. אז אם יהיו לו שוב סיוטים, אני אוכל להיות בקרבת מקום ולהרחיק אותם."
דמבלדור חשב על זה. הארי תופף עם אצבעותיו על ברכיו, מנסה להעמיד פנים שהוא נונשלנטי. הוא התקשה מאוד לקרוא את הבעת פניו של דמבלדור. לבסוף הוא דיבר.
"אני אתייעץ עם גברת פומפרי ואחזור אלייך."
הארי הנהן, התקווה מתהפכת בחזהו. "אוקיי, תודה, אדוני."
"זה דבר מאוד חביב שאתה חושב על מאלפוי. הוא מודע לתוכניות שלך?"
"עדיין לא. רציתי לקבל קודם כל אישור ממך לפני שאספר לו."
"אם אני לא טועה, שניכם תמיד הייתם יריבים. למה אתה חושב שהוא יסכים לכך?"
מהרבה סיבות. "הוא אולי עקשן, אדוני, אבל הוא צריך אותי. בין אם הוא יודה בזה ובין אם לא."
YOU ARE READING
מלחמת שבירת הלבבות • פאנפיק דרארי מתורגם
Fanfiction"אתה יודע מה אני חושב?" הארי רכן מעבר לשולחן. "אני חושב שאתה מפחד. אתה לא לוקח סיכונים כמו הגריפינדורים." הוא לעג. "בבקשה, הגריפינדורים רק עושים את עצמם, הם פחדנים מבפנים." הארי חייך, מתיישב חזרה במושבו. "לא אני." "הוכח זאת." הארי קם והסתובב סביב הש...
