little secret- Larry stylinson

PART 30

לואי וויליאם טומלינסון:
נכנסתי לזוגיות, נולד לי ילד, הוא הורעל, מי שהרעיל הורעל, ואני מאורס.
מה לכל הערפדים וכת האבוקדו?!
אני מרגיש למעשה טוב, לעאזאל, אני מרגיש ממש טוב!
אבל זה יותר מידי לחודשיים בלבד.
לכן החלטתי לקחת הפסקה קטנה מארוסי היקר ולנסוע לדונקסטר, שם אפגוש את המשפחה שלי ואוכל לבשר להם על היותי מאורס, ונקי מטינה. רק מעצם העובדה שהארי הרעיל אותו הייתה לי סיבה להגיד לו כן. אבל כשישבתי במכונית וחשבתי על זה לעומק, האינסטינקט הראשוני שלי היה כן כי זה הרגיש מהרבה יותר מפחות חצי שנה של זוגיות רשמית. אלה כל השנה וקצת שעברתי איתו הייתה מבחינתי ההתחלה של הקשר שלנו. ולמעשה אני מכיר אותו כבר 12 שנה.
אין לי סיבה לסרב להינשא למישהו שאני אוהב ופחדתי להיות איתו כי הפחד נעלם- ואני מרגיש שלם איתו.
כשאני מגיע לדירה הגדולה בדונקסטר החיוך עולה כמעט אוטומטי. אני יוצא מהרכב לקור המקפיא של דונקסטר, מתקדם לתוך הבית ומבחין כבר מהחלונות את ארנסט ודייזי שצוחקות להן. אני דופק פעמיים על הדלת ופותח את הדלת ומכריז על הגעתי, וכמעט במידיות שמעתי את לוטי צועקת "מה?!" מלמעלה. "היי גם לך שרלוט"
"לואיייייי" דוריס צעק וחיבק אותי
"שלום אחי הקטן" אני מחבק וכך מחבק את כל האחים שלי, ואבא שנראה שהרגע התעורר בא וחיבק אותי
"שלום בובאר" אבא מחבק אותי אל חיקו ואני מופתע מהמחווה הדביקה, כי זה לא מסוג החיבוקים שאני רגיל לחבק את אבא שלי. "התגעגעת אליי?"
"כמובן."
"אני צריך לדבר איתכם, אתם יכולים לשבת?" אני מבקש ונענים בחיוב- לא כל כך מתווכחים עם האבא שנהפך לאבא לילד מת. אני נעמד מולם וכבר הבחנתי בפנים המתוחות של לוטי, ואת מבטה הממוקד של פיבי על ידי עם הטבעת.
"אז סוף סוף יצאנו מהשגרה המזוויע הזו אחרי שג'ו נפטר לנו... אני והארי. עלי מת, ו... אני רוצה להודות לכם. אני יודע שלא הייתי בן אדם קל בחודשיים האחרונים וזה לא מובן מאליו שספגתם את זה. אני אוהב אתכם. ותזכרו את זה תמיד כי לא תמיד קל לי ואתם יודעים את זה. אבל... חדשות אמ- משמחות . לפחות בשבילי. אז אני והארי נכנסו לזוגיות לפני כמה חודשים ו..." אני מרים את ידי למעלה עם הטבעת "התארסנו" לוטי פערה את עיניה, כמו פיבי ואבא חייכו בזמן שדייזי קפצה עליי בחיבוק ״יואוווו הארי הולך להיות גיסייייייי אז רגע איפה גיסי?! למה לא באת איתו?״
״חשבתי יותר בכיוון של- יואו אח שלי מתחתן״ אני אומר באדישות. אני לא מאשים שהיא מתלהבת שהארי יהיה חלק מהמשפחה עכשיו, אבל עדיין!
״מזל טוב בובאר״ לוטי קמה עם פה פעור משמחה וניכרה אותי ״אח שלי מתחתןן״
-
אני נשכב במיטה שהייתה של לוטי שעברה דירה כבר עם הבן זוג שלה והאחיין הקטן שלי. מסתכל סביבי ומחייך. פעם- זה היה החדר שלי.
וגם של אחותי פליסטי שנפטרה.
וזה כל כך טוב לחזור לאחור ולהיזכר בפרטים הקטנים של היותי נער, עם שיער קוצי והליצן של הכיתה.
ועכשיו... סתכלו עליי, אני מתחתן.
ואין יותר שמח ממני על כך.
אבא נכנס לחדר והדליק את האור ואני מחייך אליו
״היי, אני חושב שהרסת לי את העיניים מהסנוור של האור״ אני משפשף את עיניי מהכאב שהרגשתי
״מצטער. רציתי לראות איך אתה. יצאתם מתקופה לא פשוטה״ אמר והתיישב לצידי והניח את ידו על כתפי ואני מושך בכתפיי
״אני לא חושב שלהגיד שיצאנו מהתקופה זה נכון. אנחנו אף פעם לא נצא ממנה. אבל אני חושב שעצם העבודה שהבן זונה שהרעיל אותו מת בעצמו עכשיו סוגר מעגל. אבל זה אף פעם לא יחזיר את ג׳ו ככה ש... אתה יודע- צריך מקור כלשהו להתחיל ללכת קדימה ולחשוב קדימה. למרות הכל״ אני אומר
״כן... עברת יותר מידי בשביל זה אה? אמא שלך, אחותך, הבן שלך-״
״זה כבר שגרה לא?״ אני מחייך בעצב והוא פוער את עיניו
״מה?! אל תעז להגיד דבר כזה לואי. זה מן מכשולים- ואנחנו צריכים להיות חכמים בשביל לא לתת להם להביס אותנו. זה עצוב מידי- אבל מוות זה חלק מהעונשים שהבן אדם יכול לקבל שהם הכי קשים שיש.-״
״אני יודע. אבל זה יותר מזה. אני... אני התאהבתי קשות בילד שלי- ולראות שהוא סבל ככה כשהוא גסס זה תמונה שלא יוצאת לי מהראש״ אני אומר ומוחה דמעות מעיניי. נהפכתי לשביר, כל דבר שרק יזכיר את ג׳ו אני פשוט אמצא את עצמי מתפרק.
בעבר- בכי זה היה נראה משהו שאני צריך להשאיר לעצמי בעקבות מה שקרה למשפחה שלנו בעבר.
״לולו...-״ הטלפון שלי צלצל ואני מבחין בשיחת פייסטיים מהארי. אבא מבחין ומהנהן לי והוא יוצא מהחדר  ואני עונה
הוא היה במיטה, היה חשוך אצלו והוא היה מכוסה בשמיכה
״היי בייב״ הוא הביט בפניי בדאגה
״היי, איך עבר לך היום?״
״מעולה. נסעתי לאמא, סיפרתי לה על האירוסין וגם לאחותי ועוד כמה אנשים. למה... בכית?״
״דיברתי על ג׳ו עם אבא הרגע״ אני אומר ומחייך מעט והוא מהנהן. זה מרגיש שהוא היה משהו כל כך פרטי שלנו. שרק אנחנו נבין ללא מילים מה האחר מרגיש מרוב שהיינו מאושרים.
״בייבי... אוי אני לא יכול לחבק אותך, אתה מתעלל בי״ הוא אומר וזז קצת במיטה ואני מחייך
״אני מצטער. אז איך אמא שלך הגיבה?״ אני שואל והוא מושך בכתפיו ״מאוד.. בוכיה. היא ממש התרגשה. שומרת לך טינה שלא באת איתי לספר לה״ אני מצחקק ״אוי לי״
״כן, אוי לך. אני גם חושב שהיינו צריכים לספר לה ביחד. זה נראה כאילו היא ציפתה לזה. היא אמרה כזה-׳סוף סוף! יופי שנזכרתם באמת׳ ואני פשוט הרגשתי כל כך אדום. היא לא נורמלית זאתי״
״אני שומעת אותך!״ אני שומע את צעקתה של אן ואני מתפקע בצחוק ״היא נראלי הולכת להרוג אותי״ הוא ממלמל
״תאמין לי היא לא. בכל מקרה אני ממש שמח לדעת שהיא קיבלה את זה בטוב. איך ג׳מה? לא יצא לי לדבר איתה המון זמן״
״בהריון״ אמר ואני פוער את עיניי
״מה?! לא שמעתי טוב״
״בהריון. אחותי בהריון, אתה מאמין לזה? אני הייתי בהלם״ פי פעור לרווחה ואני מתיישב
״אומייגאד הארי זה מדהים!״ הוא מהנהן ונשכב במיטה לתנוחה יותר נוחה כנראה.
״אני מתעגע אליך״ הוא אומר ואני מחייך אוטומטית
״לא ראיתי אותי בדיוק חצי יום״
״זה המון. אני מתגעגע״
״הו אני אוהב אותך״
״אני אוהב אותך.״