פגשתי את האיידול שלי

סיאול. אמבטיה. טראומה.

"אז זהו" אמר גימין כשסיים להראות לנו את הבית.
"אתה הולך עכשיו?" לינוי שאלה אותו, ואני תהיתי מה היה קורה אם הבית הזה היה שלי ושל גימין ביחד. רק של שנינו, בלי לינוי, אבל אני סתם באשליות, גימין בכלל לא בקטע שלי.
"אני צריכה להשלים בגרויות" אמרתי להם בלי קשר לשיחה שניהלו.
"סליחה?" שתיהם אמרו ביחד.
"יש לי בגרות אחרונה במתמטיקה שאני צריכה לסיים, וחשוב לי שזה יהיה בארץ" אמרתי להם
"בסדר, אני אזמין 9 כרטיסים לעוד שבועיים" אמר גימין, לא הבנתי למה תשע, והפעם הייתי חייבת לשאול.
"תשע? למה?" שאלתי את גימין ישירות.
"אני,את,לינוי והבנים" אמר גימין,
"אבל למה אתם באים?" שאלתי בחוצפה, הייתי צריכה לשתוק ולהגיד תודה שהוא משלם עלינו בכלל.
"את לא רוצה שנבוא?" שאל בספק כשהוא נעלב.
"לא, אל תבין אותי לא נכון" מיהרתי להשיב לו, הייתי יותר משמחה עם הם היו באים, פשוט לא הבנתי למה בדיוק. "פשוט יש לכם המון עבודה וזה" אמרתי לו במהירות.
"הכול טוב, ניקח חופש" אמר גימין בקריצה ואז צלצל לו הטלפון, הוא ענה לשיחה ואז מיהר לצאת לכיוון הדלת, כשפתח את הדלת ניתק את הטלפון והסתובב אלינו, "תרגישו בבית, אני חייב ללכת" אמר במהירות וטרק את הדלת.
עשינו סיבוב קטן בבית ואחר כך יצאנו אל המרפסת.
"את צמאה?" לינוי שאלה אותי ופתחה את המקרר.
"לא" עניתי, באמת לא הייתי צמאה.
אבל אז ראיתי את לינוי לוקחת בקבוק שהיה חצי ריק מהמקרר.
היא פתחה אותו וכמעט הצמידה אותו לפה שלה, חטפתי את הבקבוק מהידיים שלה  ושתיתי את כל המים במהירות. זה נחשב סוג של נשיקה לא? גימין שתה מהבקבוק ואחר כך אני.
"מה" לינוי בהתה בי.
"מה מה?!" שאלתי אותה בחזרה, "פתאום התחשק לי מים." השבתי לה לשאלה שלא נשאלה.
"אז היית לוקחת" היא אמרה לי ופתחה את המקרר, כל שלושת הבקבוקים האחרים היו מלאים. היא בהתה בהם ואז חייכה אליי.
"מה" שאלתי אני הפעם.
"את יודעת שזה לא נחשב נשיקה נכון?" היא צחקה צחוק רועש.
"את יודעת שיש לך צחוק של מכשפה נכון?" אמרתי לה בעצבים כשלא היה לי מה לענות.
"יאאא" היא הפסיקה לצחוק והתעצבנה.
"טוב, טוב" אמרתי לה בצחוק, "אז יש לך צחוק של מלאך" אמרתי ואז נזכרתי באלכס ואז אוטומטית גם בג'ימס. הורדתי את הראש שלי בשקט, כל פעם שנזכרתי בג'ימס התחילו לרדת לי דמעות.
"היי, היי, זה בסדר" אמרה לי לינוי וחיבקה אותי.
"עאלק אין טראומות" היא מילמלה לעצמה בשקט.
"אני אמרתי שאין לי טראומות!!!" השתחררתי מהחיבוק שלה וצעקתי את זה. כולם מסכימים איתי שאין לי טראומות אבל כן מתייחסים אליי כאילו יש לי! אין לי טראומות!! הרגשתי כאילו הייתי חייבת לצעוק את זה.
"טוב, אל תצעקי, אני מסכימה איתך, רק אמרתי בטעות את דעתי בקול" לינוי אמרה לי במהירות, היא כנראה לא שמה לב למה שהיא אומרת כי החרא הזה לא מתחבר.
"את הדעות שלך תשמרי לעצמך!!" צעקתי בעוד יותר תסכול. ואז נזכרתי שוב בג'ימס, עצרתי את עצמי מלבכות, שוב. לינוי בהתה בי בשקט ואחר כך בריצפה, ולפעמים החטיפה מבטים גנובים לעברי.
"אני הולכת לשירותים שניה" אמרתי בלחש.
נכנסתי לשירותים, נעלתי את הדלת והכול התפרץ ממני. המקרה קרה כבר לפני שבוע,וזה עדיין כואב לי, אני מראה לאנשים כאילו אני בסדר אבל אני לא! וזה מה שמראה שהם צודקים! ושנאתי כל רגע בגלל זה, אני רוצה לשכוח מהכול אבל אי אפשר, אני רוצה שמישהו יעשה 'דילייט' לזכרונות שלי כמו שעושים לזיכרון בטלפון, אבל אני גם לא רוצה, אני רוצה לזכור את ג'ימס גם. נרגעתי קצת מהבכי לחצי שעה ואז שוב נכנסתי לבכי כשנזכרתי בג'ימס, בגיל שלו,באופי שלו,ובדרך שהוא מת.
לאט לאט הרגשתי כיצד העיניים שלי נסגרות,ונרדמתי עם הדמעות האחרונות שנשארו לי על הלחי.
נשמעו דפיקות חזקות. בדלת שהעירו אותי. "מי זה?" שאלתי אוטומטית.
"גימין, השעה 1 בלילה ואת עדיין פה,לינוי כבר יושנת ואני באתי לפה רק בגלל הודעה שהיא שלחה לי ב22:00 בלילה, פשוט לא היה לי זמן לקרוא אותה. אבל זה לא מה שחשוב, את בסדר???" שאל אותי במהירות. לא הבנתי את ההסבר עצמו אבל הרגשתי טוב בגלל שהיה לו חשוב מאיך שאני מרגישה. אני זוכרת שנכנסתי לפה ב6 בערב, אז כנראה נרדמתי פה, חשבתי לעצמי. קמתי אל המראה וראיתי שהעיינים שלי אדומות ונפוחות, לא רציתי שהוא ייראה אותי ככה אז שטפתי פנים במהירות.
"כן, אני בסדר, אתה יכול ללכת, תודה על ההתחשבות" עניתי לו.
"אני שמח שאת בסדר,כבר באתי... תייבשי אותי? בואי נצא למרפסת לנשום אוויר" גימין ענה לי, זה היה מפתה מאוד אבל לא רציתי שהוא יראה אותי ככה.
"אני מעדיפה שלא" אמרתי בכל הכוח שלי. רציתי לצאת איתו למרפסת אבל לא רציתי שייראה אותי ככה.
"ואולי בכל זאת?" ניסה גימין לשכנע אותי, אוף ! למה זה כל כך קשה? למה הוא כזה מתחשב?
"אני באמת מעדיפה שתלך." אמרתי לו בלי לחשוב פעמיים. אם אני יחשוב יותר מדי, אני עלולה להגיד בטעות שכן.
היה שקט של חמש דקות.חשבתי שהוא הלך אבל קיוויתי שלא. המוח שלי אמר לי שהוא עזב כבר אז באתי לפתוח את המנעול. כש-שמעתי אותו
"אני הייתי במצב שלך.." אמר גימין ואז הוסיף, "את יכולה לצאת, לא האמנתי לך שאת בסדר, אפילו לא לרגע, אז תצאי ונוכל לדבר על זה." אמר גימין.
רציתי להיות איתו אבל לא רציתי לדבר איתו, רציתי שפשוט נשב אחד ליד השני ולא נדבר. שאני פשוט אסתכל על השיער שלו עף ברוח,להסתכל על החיוך שלו. אני לא רוצה לדבר עם אף אחד על מה שעובר עליי.
"מחר?" הצעתי בחשש. שמעתי אנחה כבדה "אני מניח" אמר גימין ואז אחרי שתי דקות שמעתי טריקת דלת. הפעם הוא באמת הלך.
נשכבתי על המיטה וחשבתי עם מה שעשיתי היה נכון.
למחרת:

קמתי בשעה 11 בצהריים, לינוי לא הייתה בבית, ולכן ישר הלכתי לארון בגדים של גי'מין, מיששתי את הבגדים ולבסוף בחרתי את החולצה שהכי אהבתי. לבשתי אותה במהירות ועשיתי תמונה, היא הייתה קצת גדולה עליי אבל אהבתי את זה.
אחרי זה עשיתי אם עוד כמה בגדים שלו תמונות. לבסוף הלכתי להתלבש בבגדים רגילים שלי ולהתאפר באיפור הרגיל רק הפעם עם כמה הדגשים שיחסו את הסימנים של הבכי,למה אני מצדיקה את החשיבה שלהם? למה אני מצדיקה את השיחרור שלי מצה"ל?
לבסוף סיימתי להתלבש ונשכבתי על הספא.
אחרי שעה לינוי נכנסה בדלת ביחד עם גימין, טאהיונג, וגאנקוק.
"תגיד טהיונג, איך אומרים בוקר טוב סיאול ביפנית?" שאלה אותו לינוי.
"תגידי אואיו-סוארה" טהיונג אמר עם משקפי שמש , זורם עם השטויות שלה.
"בוקר טוב גם לכם" חייכתי אליהם.
"שקט!! עוד לא סיימנו!!" אמר גימין והשתיק אותי.
"תגיד גאנקוק, איך אומרים בוקר טוב קוריאה בקוריאנית?" שאלה אותו לינוי בילדותיות.
"זה קל" אמר גאנקוק כשהוא שם יד על המשקפי שמש שלו.
"גו- אהן אצינג קוריאה" אמר גאנקוק והסיר את המשקפיים שלו מהעיניים בדרמטיות.
"ותגיד גימין, איך אומרים אני אוהבת אותך בקוריאנית?" אמרה לינוי ושיגע אותי שהיא לא דיברה אליו  או אליהם ברשמיות.ועוד ביקשה ממנו להגיד דבר כזה.
"סלנג אה" אמר גימין ועשה עם היידים שלו לב אסייאתי.
"Me too" ענתה לו לינוי ואז הוסיפה
"בעברית זה כפרה עלייך" אמרתי.
וגימין ניסה לומר את זה ביחד עם קוקי וטאה.
"אהממ" השתעלתי בכוונה.
"קומי, הולכים לראות את סיאול הגדולה" אמרה לינוי בהתרגשות.
"אם את אומרת..." אמרתי "יש לכם פה תמנון?" שאלתי אותם בהתרגשות כשהגענו לקניון.
"במסעדת סושי" הם ענו בבילבול.
"לא, אני מתכוונת לחנות בגדים, של תמנון" אמרתי להם. הם הסתכלו עליי במבט מוזר, כאילו השתגעתי.
"או..קי אן מאמי אין להם פה את החנות הזו, רק של סושי, וכרגע נראלי הם חושבים שאת על תרופות ושהצעת להם ללכת לקנות לתמנונים בגדים, אז בואי נפסיק עם זה, לפני ששולחים אותך לאשפוז בכפייה" לינוי ענתה לי בעברית. ואז פתאום המודעות העצמאית הכתה בי.
"אופס, טעות שלי, חנות בישראל" אמרתי להם בחיוך מתנצל וגאנקוק היה נראה כאילו הוא מת לדעת מאיפה אפשר לקנות סוודר לתמנון, או ביקיני לתמנונה.
"חייבים להגיע לישראל רק בשביל החנות הזו" אמר טאה את מה שגאנקוק חשב.
גימין היה כמו מי שלא הבין ולכן פשוט המשיך לחנות הבאה.
כשסיימנו את היום עלינו לבית של גי'מין,עם כל השקיות. נכנסתי למקלחת וכשיצאתי ישר נרדמתי על המיטה.