פגשתי את האיידול שלי

זה חלום?

אן-
קמתי בשקט, הייתי על מיטה שלא הכרתי.
שמעתי רעשים של טלוויזיה ואת לינוי מדברת עם קול מוכר.
פתאום נזכרתי בכל מה שעברתי, היה לי כנראה המון עומס נפשי אז נרדמתי, בטח כל זה קרה לפני שבוע לפחות.
הסתכלתי בשעון, השעה הייתה 12 בלילה.
"לינוי?" אמרתי כשיצאתי מהחדר בשקט ואז נגלה לפניי פרצוף מחייך.
"היא קמה" צעק טאה בחיוך, הוא היה לבוש בחולצה טישרט שחורה ומכנס טרנינג כחול.
"אעאע" נבהלתי ממנו.
"נבהלת?" חייך אליי.
"אתה לא רואה שכן?" אמר יונגי שהגיע עם לינוי.
"חיימשלי התגעגעתי אלייךךךךךךך" היא אמרה לי בעברית וחיבקה אותי. הסתכלתי על מה שהיא לבשה ועל מה שאני לבשתי. הייתי לבושה כמו סמרטוט!!! לידם!!
השבתי לה חיבוק. יותר נכון, ניסיתי לחנוק אותה.
"מה קורה?" אמר לי גימין. הוא היה כל כך חתיך!!
הוא לבש חולצה אדומה קצרה ומכנס טרנינג בצבע שחור.
"אני- תנו לי שניה" אמרתי בחיוך מתנצל נכנסתי אל החדר וטרקתי את הדלת. נשענתי על הדלת והייתי בשוק ממה שקרה פה הרגע. לא ידעתי אם לבכות או לדבר איתם.
"היא מפחדת מאיתנו?" שאל נאמגון בשקט.
"אין מצב" אמר ג'ין.
"היא נראלי סתם מתפדחת" אמר גאנקוק.
"אולי אני אכנס לחדר ואני ירגיע אותה" הציע גימין. אוי איזה חמוד זה מצידו.
"ואולי לא" אמר יונגי. "אתה הביאס סביר להניח שממך היא עוד יותר מתפדחת מכולנו ביחד" הוא הסביר לו.
"אז אני אסביר לה שהיא לא צריכה" אמר גימין בקול עקשני.
"אני הפעם עם יונגי" אמרה לינוי.
"את תמיד בדעה של יונגי!!!" אמר גימין בעצבים.לא הבנתי מה זה אומר, כמה זמן היא דיברה איתם? כמה זמן אני פה?!
"תירגע" אמר לו נאמגון
"זריז" הוסיף ג'ין.
"גם אתה תמיד בדעה של נאמגון" טאה צעק על ג'ין, היה שקט,"סליחה, זה היה נראה כיף" שמעתי את טאה אומר ולפי הקול שלו שמעתי שהוא צוחק.
"אולי נכין לה ארוחה" הציע טאה באדיבות הרגילה שלו,כנראה בשביל להפיג את המבטים של כולם שאני משערת שהיו נעוצים בו.
"הזמנו פיצה" אמר גאנקוק לטאה
"מתי?" שאל טאה
"ממש לפני כמה דקות" ענתה לו לינוי.
פתאום נפתחה הדלת ברגע.
"את לא צריכה לפחד ממני" אמר לי גימין בחיוך.
״אעאאעאא״ צרחתי, נבהלתי מהפתיחה הפתאומית של הדלת.
"אני לא מפחדת" אמרתי לו בחיוך מובך,כולם הסתכלו עליי.
״את שקרנית ממש גרועה, אם היה לי סוכנות לא הייתי לוקח אותך.״
״תודה...״ התחלתי למלמל ואז הבנתי מה הוא בעצם אמר. ״על הישירות״ המשכתי בשקט למלמל.
״גימין, איזה חלק לא הבנת ב- לא״ שאל אותו יונגי כביכול בהתעניינות.
״אהמ...את ה-לא״ ענה לו גימין בחיוך מתנצל.
״ואז אומרים שאני חייזר״ שמעתי את טהיונג ממלמל בשקט.
"פשוט קצת מוזר... מה אני עושה פה?" שאלתי אותם,בלי שום קשר לשיחה שהייתה להם.ואז פניתי לגאנקוק.
"תענה לי" ביקשתי ממנו בסוג של תחינה.
"למה הוא?" שאלה לינוי
"כי ממך אני לא מעוניינת לשמוע" אמרתי לה
"למה??" אמרה לי בעצבים
"את פה אחרי שניסו לחטוף אותך" אמר גאנקוק
"יותר נכון הצליחו,אבל את ברחת" אמר ג'ין
"כנראה ברחה. אנחנו לא יודעים..." נאמגון תיקן אותם.
"כן ברחתי... אבל.. אוי ג'ימס" אמרתי בשקט לעצמי.
"זה היה השם של הילד?" אמר ג'ין בשקט
"כן, מה איתו???" שאלתי במהירות
"גימין הזמין לו אמבולנס, הודיעו על פטירתו לפני שעה וחצי. אחרי שהרופאים נלחמו על חייו במשך יום שלם" טהיונג אמר לי
לא האמנתי. ידעתי שהוא ימות, הרי היה ברור שאחרי כזו יריה חסרת רחמים הוא לא ישרוד, אבל עדיין היה בי חלק שכיווה שכן.
"אני מצטער" טהיונג השפיל את עיניו.
"לא נורא, העיקר שאת בחיים" אמרה לינוי בחוסר טאקט,היא לא אמרה את זה מרועה,פשוט זה מה שהיא התכוונה אליו. הסתכלתי עליה במבט משתיק
"אבל כמובן שהמחיר כבד" היא הוסיפה בשקט.
נשמע צלצול פעמון, הפיצה הגיעה, אני לא הייתי רעבה וגם רוב הבנים ולינוי לא,חצי מגש פיצה נזרק. השעה לבסוף הייתה 1:00 בלילה.
"מה נעשה?" שאלתי לבסוף
"לגבי מה?" שאל אותי בחזרה גימין
"לגבי החזרה הבייתה. פספסנו את הטיסה" עניתי לו.
"אל תדאגי, אנחנו על זה" אמר טאה בחיוך
"מה זאת אומרת?" שאלתי בחשש, קיוויתי מאוד שלינוי לא עשתה משהו פזיז,רציתי כבר לחזור לארץ, למרות שלא רציתי לעזוב את הבנים. עדיין לא קלטתי מה מצבי, ללינוי היו תוכניות שונות לגמרי ממני.
"זה חלום? זה סיוט? מה זה?" חשבתי בטעות בקול
"את הארמי הראשונה שפגישה איתנו היא סיוט בשבילה" אמר ג'ין בחצי צחוק חצי רציניות.
"אני הארמי הראשונה שנחטפה" אמרתי לו בציניות
"אבל בכל זאת: כבוד!" הצדעתי להם.
"בהחלט כבוד!" גימין אמר לי ואז נאנח
"מה היית עושה בלעדיי" מלמל לעצמו ולנו
"אני מניחה שהייתי מחכה לגאנקוק" לחשתי לו בחזרה
"אייש,איזה חוסר הכרת תודה" אמר לי גימין במבט מעוצבן.
"הצלחת לעצבן אותו בתוך חצי דקה שאתם מדברים" אמר יונגי בקול את מה שכולם חשבו.
"הם זוג ממש מתאים" אמר גאנקוק.
"איך מזה שעצבנתי אותו, קפצת לכאלה מסקנות?" שאלתי את גאנקוק, הייתי ממש מובכת. אני וגימין? גימין ואני? אני אוהבת את זה יותר מדי, אהבתי את מה שגאנקוק חשב אבל הייתי מובכת שהוא שיתף את המחשבות שלו, לידי ובמיוחד ליד גימין.
לינוי חייכה חיוך ממזרי ואז כיחכה בגרונה.
"אז.. לגבי הטיסה שלנו לישראל" היא אמרה
"כן, נו?!" אמרתי לה, קיוויתי שהיא כבר קנתה כרטיסים חזור. שנוכל לעלות על הטיסה כמה שיותר מהר...
"דיברתי עם הבנים..עם ההורים שלך.. ועם כולם..." היא התחילה לומר בקול חסר ביטחון,
"דברי" אמרתי לה בחוסר סבלנות.
"כולם הסכימו לכך שאנחנו.." היא בהתה בי ואחר כך בבנים.
"לינוי, קנית כרטיסים לארץ או לא?" שאלתי אותה, וכולם בהו בנו, ובעיקר בי כאילו אני פצצה מתקתקת. טאה התחיל לחייך ודחף את גאנקוק קצת. "היא בטח תשמח שהיא תשמע" הוא אמר לו וגאנקוק צחק.
"שאני יישמע מה??" התחלתי להתעצבן. כולם יודעים חוץ ממני, למה סתם למרוח את זה??
"קניתי כרטיסים, אבל לא לארץ" לינוי אמרה במהירות.
"אתם תבואו איתנו לקוריאההההה" טאה צעק בשמחה.
"את תוכלי לראות את טאןןןןן" התרגש עוד יותר.
"כןןןןןן" גימין התלהב ביחד איתו וגאנקוק בהה בי בחיוך מרוח על פניו כשהוא מתלהב ביחד עם טאה וגימין. כל השאר היו נראים כאילו הם מרחמים עליי שאני אצטרך להיתקע איתם ושמחים ביחד.
"שיהיו בריאים" זה המחשבה שעבר לי בראש באותו רגע.
חייכתי אליהם חיוך ענק. "כןןןן ועל הדרך נמצא איזשהו בור לזרוק לתוכו את לינוי!!!" אמרתי בעברית בקול מתוק. והיא צחקה לי בפנים, "תפסיקי לשחק אותה, את מתה על הרעיון" היא אמרה לי בעברית.
"על מה דיברתם?" נאמגון שאל בחיוך.
"אהמ כלום" אמרתי לו "זה סוד" לחשתי להם.
הם התחילו לדבר בקוריאנית לפתע.
"יאאא" צעקנו להם, אני ולינוי ביחד. "אל תדברו בקוריאנית!!!" צעקנו להם.
"הם צודקות...זה לא לעניין" אמר טאה באנגלית.
"נדבר ביפנית" המשיך.
"חלקנו לא יודעים יפנית שותפת" אמר לו גימין וחבט לו בראש בצחוק.
"אתה מנסה לצאת גבר על חשבוני כי יש פה בנות?!" אמר לו טאה בקול עצבני.
לבסוף, בשתיים בלילה הלכנו לישון,כשבעוד 7 שעות צריך לעלות על המטוס הפרטי שלהם.