Larry Stylinson - This Kid

פרק 18

-פרק 18

*נ.מ לואי

הארי התנתק ממני ופרצופו ניראה מתוסכל, הוא נשכב לידי במיטה של בית החולים על צד גופו ועיניו היו עצומות, ליטפתי את פניו עם יד אחת
"האז.." לחשתי לו
"למה" הוא לחש בחזרה
"למה אתה עושה את זה? למה לא סיפרת לי?" הוא שאל, איך הוא יודע
"הא-הארי"
"הרופא חשב שאני יודע וסיפר לי" הארי אמר ופתח את עיניו, רק עכשיו יכולתי לראות שבכה
"למה אתה בוכה" לחשתי וקירבתי את עצמי אליו עוד
"אתה כל כך חשוב לי לואי אני רוצה אותך איתי ואתה לא נותן לי, אז לפחות אל תלך. תישאר כאן, תישאר בריא אני צריך לדעת שאתה בסדר גם אם אני לא יכול לנשק אותך ולהגיד לך שהכל יהיה בסדר, גם אם אסור לי לחבק אותך בלילה ולדעת שאתה עדיין כאן, בבקשה אל תעלם לי מול העיניים." הוא התחנן
"אני מרשה לך" לחשתי
"מה?" הארי שאל כלא מבין
"אני מרשה לך, אני נותן לך את עצמי. אתה יכול לחבק אותי בלילה ולהתכרבל איתי במיטה, אתה יכול לתת לי חיבוקים מאחורה בבית ספר אתה יכול לנשק אותי בכל שנייה ביום, אני מרשה לך כי אני לא יכול לראות אותך רחוק ממני יותר אני כל כך פאקינג רוצה את זה. אני רוצה אותך." לחשתי וקירבתי את פנינו עוד קצת, הוא חייך חיוך קטן והצמיד את שפתינו אחת לשניה לנשיקה קטנה
"סוף סוף" הוא לחש ומשך אותי אליו, ראשי נח על חזהו והוא מחבק אותי חזק כאילו מפחד שאני יעלם לו
"אני לא רוצה שתפגע בעצמך" הוא לחש ונתן לי נשיקה בראש
"אני לא" אמרתי
"אתה מרעיב את עצמך לו" הוא אמר כעובדה
"אני מסדר את עצמי" לחשתי לו והוא במהירות התרחק
"א- רגע.. אתה חושב שמה שאתה עושה לסדר את עצמך לואי?" הוא שאל
"אני גורם לעצמי לאהוב את עצמי הארי, זה הגוף שלי בבקשה אל תיהיה כמו אמא שלי ותנסה להתערב בזה" קמתי לישיבה והוא נעמד
"לואי... אתה לא רציני" הוא נאנח.
תמיד היו לי בעיות עם הגוף שלי, תמיד היה לי קשה לקבל את עצמי כי הציקו לי היו קוראים לי שמן מכוער אז פשוט הפסקתי לאכול, בהתחלה זה היה קשה אבל עכשיו אני אוהב את התחושה של זה, אני עדיין שמן ומכוער אבל אני עובד על זה, אמא שלי מנסה כל הזמן להכניס אותי למוסד 'שיעזרו' לי לסדר את זה אבל זה רק פוגע בי, אנשים צריכים להבין לא להתערב.

° ° ° °

"לו ארוחת ערב!" קראו לי מלמטה, אוי לא.
"אני לא רעב!" צעקתי בחזרה מהחדר
"לואי אתה בא לאכול. גם אם אתה לא רעב אתה לא אכלת כל היום" אמא שלי אמרה לי כשהגיעה לחדרי, נאנחתי והלכתי איתה לשולחן, הוא היה מלא באוכל, מלא בשטן. מיץ תפוזים, עוף, סלט וירקות בתנור, הרבה זמן לא שתיתי מיץ, זה יותר מידי סוכר.
התישבתי בין אמא ללוטי והתחלתי לשחק באוכל שבצלחת שלי, המנה לא הייתה גדולה אבל בשבילי היא ענקית
"אני רוצה שתסיים את זה" אמא שלי אמרה לי, לא ידעתי מה לעשות, התחלתי להזיז את הירקות מצד לצד בצלחת בתקווה שזה יעלם.
כולם כבר קמו מהשולחן חוץ ממני ואמא
"לואי תאכל" היא דחקה בי
"אבל אני לא רעב" מלמלתי
"לא אכלת כל היום אתה חייב להיות רעב" היא נאנחה לקחתי מהתפוח אדמה שהיה לי על הצלחת ביס, מרגיש איך הוא כבר מכביד על גופי, איך הקיבה שלי מחכה שאני אוציא אותו, איך הוא עולה במורד גרוני בחזרה
"תמשיך" אמא ביקשה, אכלתי מאוד לאט, מכה את עצמי נפשית על כל אוכל שנכנס לתוכי, יודע שאני הולך להוציא את זה אחר כך.
הצלחת הייתה ריקה ואמא שלי הנהנה ואישרה לי לקום, לא יכולתי לרוץ לשירותים שלמעלה מרוב שהאוכל דחף את עצמו החוצה ממני, רצתי לשירותי אורחים הקטנים בקומה התחתונה ורוקנתי את כל קיבתי מאוכל, הרגשתי שלא הכל יצא, דחפתי שתי אצבעות לקצה גרוני, עוזר לאוכל לצאת ממני. אני שונא להקיא, הדמעות שיוצאות מעיניי בזמן שזה קורה רק גורמות לי להרגיש עוד יותר חלש, הטעם לוואי שזה משאיר בגרוני אחר כך מגעיל אבל זה מרוקן אותי וזה טוב.
כל האוכל יצא, הורדתי את המים ושטפתי פנים בכיור הקטן, עברתי בסלון שם לוטי ופיזי ראו טלוויזיה והסתכלו עליי במבט מבולבל
"לו הכל טוב?" לוטי שאלה, אני רק הנהנתי ועליתי לחדרי, נעלתי את הדלת נכנסתי למקלחת ולקחתי את הסכין גילוח מהמגירה, העברתי אותו על יריכיי שלוש פעמים ונכנסתי למקלחת.

-_-

התמכרתי לסדרה אז קצת שכחתי מהפאנפיק... אופס🙃 (היי)