פרק 49:
טריקת הדלת שלי הדהדה בקירות ואני די בטוחה שהעירה אדם או שניים. צנחתי על הספה בייאוש ומיהרתי לחלץ את רגליי מהסבל הנוראי של העקבים הקטנים. הטחתי את הזוג בקיר ואת פניי בכרית. אחזתי בה וצעקתי לתוכה את כל התסכול שחשתי.
מיד לאחר מכן, הלכתי במהירות אל חדרי. הורדתי את השמלה מגופי וזרקתי אותה על המיטה, גורמת ללבי להתכווץ כשאני נזכרת בכך שלוודאי עלתה הון תועפות. נעמדתי אל מול המראה עטופה בהלבשה תחתונה בלבד ופרעתי את שיערי. לבשתי חולצה אקראית מן הארון ויצאתי אל המטבח, מוציאה גלידה להטביע בה את יגוני. הנחתי אותה על השיש ובדיוק כששלפתי כף, דלת ביתי נפתחה ונטרקה באחת. שלפתי סכין חדה וקפאתי במקומי, מקללת את עצמי בלבי על כך שלא נעלתי אותה. יצאתי בזהירות מהמטבח וברגע שפניתי, הוא אחז בפרק כף ידי שאחזה בסכין והפיל אותה, מסובב אותי ומצמיד אותי אליו. ידו האחת אחזה בשלי מאחורי גבי והשנייה עטפה אותי מעל חזי.
"זה אני." הוא אמר מתנשם קרוב לאוזני. התנשמתי בכבדות ונצמדתי אליו, שומטת את ראשי עליו ונרגעת מעט.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי והשתחררתי מאחיזתו. שיערו פרוע והוא נטול המקטורן, עומד שם במכנסיים מחויטים וחולצה לבנה ומכופתרת חלקית. הוא התכופף להרים את הסכין וכשהוא התרומם, משהו בתוכי נצבט לנוכח אותו המראה. הוא החזיר אותה למקומה והסתובב לעברי, כשהוא משעין את עצמו כנגד השיש.
"יש לך יין?" הוא שאל ואני הרמתי גבה. "באת לכאן כדי לשתות?" שאלתי בבלבול. הוא הרים את גבותיו ונאנח בתגובה ואני גלגלתי את עיניי, מצביעה לעבר מיקומו של הבקבוק.
הוא פתח את בקבוק בקלות יתרה ואני עמדתי שם, משולבת ידיים, וצפיתי בו לוגם את הנוזל האדום ישירות מן הבקבוק; איך לסתו הופכת בולטת יותר וכיצד הגרגרת שלו זזה עם כל לגימה. נשכתי את שפתי התחתונה לנוכח המראה והשתחררתי במהרה מהתשוקה שאפפה אותי, כשהוא הפסיק את פעולותיו.
"למה באת לכאן?" שאלתי שוב והבטתי בעיניו. "להכיר אותך." הוא אמר בפשטות והניח את הבקבוק על השיש. "ושתכירי אותי טיפה יותר." הוא הוסיף ואני גיחכתי.
"ומה אם אני אגיד לך שאני לא רוצה?" שאלתי, כשידי משולבות על חזי וגורמות לחולצה לעלות מעט. עיניו סקרו את גופי והשתהו על רגליי החשופות. "אז אני אתחיל לקרוא לך פינוקיו."
"אתה-" מלמלתי בגיחוך מריר מעט, כשראשי מושפל ונד מצד לצד בחוסר אמון. "אתה רציני?" שאלתי והרמתי את מבטי לעברו. פרצופו עטה מסכת בלבול ואני רק הוספתי לגחך יותר.
"כל הזמן הזה, מהרגע שאני נתקלתי בך... כל מה שרציתי זה לדעת מי אתה!" אמרתי וידיי הונפו לצדדים. "אני יודע." הוא אמר וכשפצה את פיו להוסיף דבר מה, השתקתי אותו. "לא!" צעקתי והוא התקרב אליי. "אתה לא יכול לומר לי שאתה יודע! ואתה לא יכול לבוא לכאן, אחרי שרבנו כי אתה לא מספר לי כלום! אתה לא יכול להיות הגבר הכי מדהים שיש בשנייה אחת ובזאת שאחריה להיות קר ומגעיל!" צעקתי עליו ודחפתי אותו ממני בכל פעם שניסה להתקרב. "אתה לא יכול... לגרום לי לרצות לנשק אותך ולהעיף לך סטירה בו זמנית." צעקתי בייאוש, כשידיי מאיימות לתלוש את שיערות ראשי. כפות ידיו נשלחו לתפוס בפרקי ידיי, משחררות את האחיזה שלהן.
"מה עוצר אותך מלעשות את זה?" הוא שאל מבלי להסיט את מבטו מעיניי. "משהו בי אומר לי שאתה לא האדם לסטור לו." אמרתי והוא גיחך, משגר תחושת ניצחון קטנה בבטני התחתונה. שחררתי את ידיי מאחיזתו והתרחקתי ממנו, נעצרת במרחק מה ממנו.
"אתה... צריך לשתות כדי לספר לי על עצמך?" שאלתי, גבותיי מכווצות וראשי נד מעט.
שתיקה. התרגלתי אליה.
הוא שתק ועל פניו נראה המאבק.
מאבק של חיפוש אחר המילים הנכונות.
מאבק של מיליון מחשבות וכמה רגשות.
התקרבתי לעברו ונעצרתי במרחק זעיר ממנו. הוא הרים את מבטו אליי וידו ליטפה את פניי ברכות. גופו היה נוקשה, מנוגד לחלוטין לתחושה שלו על עורי. זזתי מעט ממנו ולקחתי את הבקבוק. לגמתי ממנו קצרות, עדיין מעווה את פניי ומצליחה לגרום לחיוך קטנטן לעלות על פניו.
"היי, אני לאלי. מי אתה?" אמרתי ולקחתי צעד אחד אחורה, כדי להושיט את ידי אליו. "מה את עושה?" הוא שאל וצחק, מביט בעיניי. "תזרום." אמרתי והוא הנהן. "אני אדריאן, נעים ל-" "נו באמת! רק הכרנו ואתה כבר משקר לי!" צחקתי ולגמתי מהבקבוק.
"אני לא." הוא אמר ואני הרמתי גבה. "לא נכון, אתה כן. קוראים לך אדריאנו. לא אדריאן. אדריאנו. עם ו' בסוף ולא-" אמרתי והוא השתיק אותי, כשהוא מסובב אותי ומצמיד אותי לשיש ואת ידו לפי. "את לא יודעת את זה, כי את לא אמורה להכיר אותי." הוא אמר, מוריד את ידו ממני בחיוך קטנטן. "זאת המטרה של המשחק הקטן הזה, לא?" הוא הוסיף במעין ספק שאלה. "כן, אבל אני יודעת את זה!" אמרתי ורקעתי ברגלי כמו ילדה קטנה. "אוקיי."הוא אמר מעביר את ידו בשיערות ראשי ועל פניי.
"מההתחלה."
*