פרק 47:
האווירה במסעדה הייתה שלווה. מוזיקה שקטה המתאימה לריקוד איטי התנגנה ברקע והשרתה רוגע בחלל העצום והמרווח. בקומה שהו במחיצתנו אנשים בודדים, דבר שעזר לשמור על שקט די מופתי.
"אז..." אמרתי לאחר שהודנו למלצרית על המנות; מנת ניוקי גבינה ופלפל עבורי ופסטת פנה א וודקה עבורו. "למה דווקא מסעדה איטלקית?" שאלתי, נועצת את המזלג בפיסת ניוקי אחת.
"געגוע לשורשים." הוא אמר, תופס במבטו את לשוני המלקקת את שפתי התחתונה מהרוטב. "אתה איטלקי?" שאלתי מופתעת וגבותיי הורמו באופן מידי והוא חייך והנהן בראשו. "אז מה המקור של שם המשפחה שלך?" שאלתי, מרימה עוד מן הצלחת אל פי וכך גם הוא. "אבא שלי. הוא חצי אמריקאי, חצי אנגלי ואימא שלי הייתה איטלקייה." הוא אמר ואני הנהנתי, מאפשרת לו להמשיך בדבריו, למרות שלשון העבר בהקשר של אמו צרמה לי באוזניי.
"את הצד האיטלקי הם הביאו לידי ביטוי בשם שלי." הוא אמר ואני כיווצתי את גבותיי, בעודו לוגם מהיין האדום והיקר. "בתעודת הזהות אני אדריאנו." הוא הסביר בחיוך, כשראה את הבלבול על פניי. "אדריאנו..." חזרתי על שמו והוא הנהן. "אני אוהבת את השם הזה." אמרתי, נושכת מעט את שפתי התחתונה בחיוך. מבטו נלכד בשפתיי ואני רק הוספתי להרים את כוס היין שלי וללגום ממנה.
*
"מה עוד את רוצה לדעת?" הוא שאל ואני משכתי בכתפיי. "איפה גדלת?" שאלתי, בעודי נשענת על כף ידי, והבטתי בעיניו. "גדלתי בונציה שבמחוז ונטו ואז אבא ואני עברנו לקטניה שבמחוז סיציליה." הוא אמר ואני בהיתי בו בכמיהה, לוגמת את המידע שמתגלגל על לשונו ויוצא עטוף בקולו המשכר. "ואיפה הוא גר עכשיו?" שאלתי והוא ענה שאביו גר באיטליה. העובדה שנמנע מלדבר או להזכיר את אמו, צרמה לי מעט והיססתי אם לשאול בנושא. "ומ-מה... לגבי אימא שלך?" שאלתי לבסוף, כשאזרתי מספיק אומץ, למרות הפחד מלהרוס את הערב. פרצופו עטה מסיכה קודרת לרגע, דבר הגורם לי להצטער ששאלתי את השאלה.
צלצול המעיד על שיחה נכנסת מצידו של אדריאן נשמע, דבר שהסב לי מעט הקלה. "ברשותך." הוא אמר עם חיוך מנומס ואני השבתי לו בהנהון קל מלווה בחיוך דומה.
לאחר כמה דקות פיסות ניוקי ולגימות של יין, הוא חזר אל השולחן. מסיכת העצב שעטתה את פניו לפני כמה רגעים הספיקה לשנות עצמה למסיכה שכולה נוטפת מתח ומעט דאגה. "הכל בסדר?" שאלתי בהיסוס. "כן כן, הכל מעולה." הוא אמר בפשטות, ומעט נפנוף, בכדי להרגיע אותי. כשראה שאיני מאמינה לו, הוא הניח את ידו על ידי הימנית, שנכחה על השולחן, ולחץ עליה קלות במעין מחווה קטנה. שלחתי לו חיוך, בכדי להשרות בו תחושה קטנה של רוגע. עזבתי את העניין למרות שלא האמנתי, על מנת שלא יתפתח איזשהו ויכוח.
שתיקה שלטה בחדר והפעם היא הייתה רועמת.
"אז... אימא שלך?" שאלתי ומיד הצטערתי על כך. העצב התלבש בחזרה על תווי פניו. הוא לגם מעט -הרבה- מן היין, דבר שהעיד לי על רגישות הנושא, וכחכח בגרונו לפני שענה. "היא נפטרה." הוא הטיל את הפצצה ונדמה לי שפניי החווירו. "א-אני מצטערת." מלמלתי מעט בבושה ובצער כנה. הוא הנהן ואז היא חזרה.
השתיקה.
קברתי את פניי באוכל ושיחקתי עם המזלג בצלחת המונחת לפניי על השולחן, כשהתיאבון שלי דועך לאטו.
לפתע, הרגשתי יד גדולה ומחוספסת נוגעת בעורי ומסיטה את שיערי לאחור. "זה בסדר." הוא לחש בכדי להרגיע אותי. הבעיה הייתה, שהוא לחש זאת כנגד עור צווארי וגרם לצמרמורת לעבור בגופי. "אני מרגישה נורא שדחקתי בך לספר לי." הסברתי מניחה את המזלג על השולחן ומפנה את ראשי אליו.
וואו, הוא קרוב יותר ממה שחשבתי.
"לא דחקת בי. אם לא הייתי רוצה לשתף אותך - לא הייתי עושה את זה. חד וחלק." הוא אמר וליטף את לחי ימין שלי בעזרת אגודלו, גורם לעיניי להיעצם בעקבות המגע הנעים. "בואי." הוא אמר ואני פקחתי את עיניי באחת. "לאן?" שאלתי מבולבלת מעט. "לרקוד." הוא הסביר והציע לי את ידו. חייכתי לעברו ואחזתי בכף ידו הרחבה והגברית.
הוא הוביל אותי אל הרחבה, בה היה זוג מבוגר שרקד; הם הביטו אחד בשנייה באהבה והערצה.
הוא אחז בידי ואת ידו השנייה הניח על גבי התחתון, בעודו מביט בעיניי...
"לא חשבתי שאתה הטיפוס שרוקד." הרהרתי בקול, בעודנו מתנועעים לקצב המלודיה שברקע. ראשו הוטה מעט לאחור וצליל גיחוכו נשזר בנעימה, משרה עליי שלווה, בעודי מביטה בו וסוקרת את עיניו המופלאות. "זה מפני שאני בדרך כלל לא." הוא ציין, מאשר את השערתי, כשהוא מחדש את קשר העין שניתק.
"ומה שונה בלילה הזה?" שאלתי והוא סובב אותי.
"את." הוא אמר בפשטות כשגופי נצמד אליו ופניי במרחק זעיר מפניו. "אה." פלטתי הברה, כשלבי החסיר פעימה וקצר אירע במוחי. "אה הא." הוא אישר וצמצם את המרחק הקלוש שנותר בינינו.
"לא." אמרתי והסטתי את פניי הצידה. "לא בדייט הראשון." הוספתי וחזרתי להביט בו. "את סוחטת ממני דייט נוסף?" הוא שאל מחייך. "אולי." משכתי בכתפיי. "אני נמשכת אליך, מאוד. גם עיוור יבחין בכך. אבל לא בדייט הראשון." אמרתי בפרץ של כנות. "את תגרמי לעבוד קשה, הא אהובה?" שאל בגיחוך, כשהצמדתי את ראשי לחזהו וצחקקתי. "אולי קצת." הרמתי את ראשי אליו והוא חייך ונשק למצחי.
"טוב נו, אולי בסוף הלילה הזה."
*
"עכשיו תורך." הוא אמר ואני הרמתי את עיניי אליו, בעודי ממשיכה לאכול מהמנה שלי. "למה אתה מתכוון?" שאלתי. "העבר שלך." הוא הסביר ואני גמעתי את רוקי ושחררתי נשימה, שלא ידעתי על היכלאותה, והנהנתי קלות. "מה אתה רוצה לדעת?" שאלתי והפניתי את עיניי אליו מעט לחוצה. "הכל." הוא אמר את התשובה הגרועה מכל.
נאנחתי והתחלתי לספר הכל בקצרה;
"הייתה לי ילדות מאושרת, למרות שהייתי בת יחידה ורציתי אח קטן. המצב הרפואי של אימא שלי לא איפשר לה והייתי בסדר עם זה שכל תשומת הלב שלהם תהיה שלי. ואז התאונה קרתה ועברתי לגור עם סבתא. אחרי זה עברתי לכאן והכרתי את ליז, ג'ייקוב ו..." אמרתי ועצרתי כדי לדאוג שקולי לא יישבר במילה הבאה. "אנדרו."
עם אמירת שמו, כל הרגשות הציפו אותי מחדש וקולי נשבר. נכשלתי.
"מי זה אנדרו?" הוא שאל ואני הרמתי את ראשי והבטתי בעיניו, כשהכל גלוי בפניו. "אנדרו היה בן הזוג הראשון שלי." ניסיתי לתמצת במשפט את כל מה שהוא היה עבורי. "והיחיד ליתר דיוק." הוספתי בגיחוך מעט מריר.
"היה?" הוא שאל ואנחה השתחררה מפי. "הוא נהרג." ציינתי, כשדמעה זולגת ואני ממהרת למחות אותה.
"למרבה האירוניה, גם הוא בתאונת דרכים. לעזאזל עם כלי רכב, הא?" גיחכתי בכאב ונשכתי את שפתי התחתונה, בעודי מנסה לעצור את דמעותיי ולמחות את אלו מהן שהסתננו ומצאו את דרכן החוצה.
אדריאן קם לעברי וכרע בפניי. הוא מחה דמעות מלחיי ונשק למצחי. "אני מצטער." הוא אמר והבעה הדומה לייסור השתלטה על פניו. "זה בסדר." אמרתי, מוסיפה הנהון, וליטפתי את עצמות לחייו. "זה לא סיפור גדול." אמרתי ומיד הצטערתי על כך, כי ידעתי שהוא יחשוב ויבין אחרת. "שקר." הוא אמר ואני הנדתי בראשי.
הוא נעמד על רגליו ונעצר אל מול הנוף שהשתקף מבעד לחלון הראווה. "הוא היה היחיד, מה שאומר שהוא הסיבה לכך שהרחקת אותי בהתחלה." הוא הסביר, כשידיו בכיסיו והוא אינו יוצר קשר עין עמי. "דיברת עליו בכל כך הרבה רגש, שחייב להיות יותר לזה." הוא מוסיף והסתובב להביט בעיניי. "אני..." ניסיתי לומר דבר מה, אבל לא הצלחתי. "אני לא רוצה לדבר על זה, לא עכשיו." פלטתי לבסוף והוא הנהן לעברי.
"אד-" התחלתי לומר, כשהרגשתי שהוא נעשה מרוחק, אך צלצול הנייד שלו קטע אותי. הוא ענה לשיחה והתרחק לפינה מרוחקת ממני מבלי לומר דבר, שלא כמו בפעם הקודמת.
עברו מספר דקות מאז שהוא ענה לשיחה וממקום הישיבה שלנו, נראה שהוא עצבני.
להמשיך לאכול ולא לקום, כי זה לא עניינך.
להמשיך לאכול ולא לקום, זה לא עניינך.
לאכול, לא לקום, זה לא עניינך.
לא לקום, זה לא עניינך.
לקום, זה עניינך.
לבסוף נכנעתי והובסתי על ידי הרצון העז לברר מה קורה.
הוא עמד בסוף חלון הראווה, בפינה, עם גבו מופנה אליי כעת. עם יד אחת בכיסו ומבט רציני ששוטף את פניו, הוא השקיף על הנוף. "אני יודע שזאת אשמתי!" הוא הרים מעט את קולו וניסה לשמור על איפוק. "אני ידעתי שזה מסוכן להיראות איתה בציבור, א-" הוא אמר ונקטע על ידי האדם עמו הוא שוחח.
"אני מודע לכך שזה מסכן אותה, אבל אני לא יכול למנוע ממנה לצאת כמו פאקינג בת ערובה!" הוא הרים את קולו, גורם לי להירתע מעט אחורה ולאנשים הבודדים שנותרו לסובב את ראשם אלינו. "תעשה כל מה שצריך, הכל, כדי למנוע ממנו להגיע אליה." הוא אמר ומבט מבולבל עלה על פניי.
ואז הוא הבחין בי דרך בבואתי והשתקפותי בזכוכית והסתובב אליי. "אני סומך עליך." הוא הוסיף בקצרה וניתק.
"לא היית צריכה לבוא אחריי." הוא אמר לאחר שניות אחדות של שקט, מכניס את הנייד אל כיסו ומשאיר את ידו שם. שתקתי. עמדנו שם דוממים, במרחק של כמה מטרים אחד מהשנייה. הוא הביט בי בארשת פנים חתומה ואני רק השפלתי את ראשי, מנסה לעבד את כל השיחה.
"דיברת עליי?" הרמתי את ראשי ושאלתי לבסוף, מביטה הישר אל תוך עיניו.
"האוכל מוסיף להתקרר." הוא אמר בקול קריר והתכוון להתקדם אל השולחן, אך אחזתי בזרועו ומנעתי ממנו להמשיך. הוא הביט אל תוך עיניי החומות ועיניו האפורות התכהו, חודלות מלהיות בהירות ושלוות. "הפעם, אני לא רוצה לדבר על זה." קולו הוסיף להישמע קר יותר. "אתה חייב לדבר איתי על זה." אמרתי והוא הנהן בקצרה. "לא עכשיו." הוא חצי הסכים איתי ואני הנהנתי.
*
שאר הארוחה עברה ברובה בשקט, אם לא במלואה. לשנינו היו סודות ושנינו לא רצינו לדבר עליהם.
ועדיין, בכל זאת, למרות הכל, בלבי עדיין הייתי נחושה לא לתת לזה להרוס לנו את הלילה.
אותנו.
"פספסת את הפנייה." ציינתי והצבעתי על החלון. "לא." הוא אמר, כשעצרנו ברמזור, והביט בי. "אבל הבית שלי בכיוון ההוא." אמרתי בבלבול. "ושלי... בכיוון הזה." הוא הסיט את מבטו ממני בחיוך ונסע באור הירוק.
חייכתי בעודי מביטה דרך החלון. "נשיקה עוד לא קיבלת." גיחכתי מעט. "אל תבנה על דברים גדולים מזה." אמרתי, מפנה את ראשי אליו, והנחתי את ידי מעט מעל ברכו. "כן..." הוא מלמל בעודו מעביר את מבטו בין הכביש לידי.
"אולי כדאי שתרימי את היד שלך." הוא אמר ואני צחקתי בעיניים מעט פעורות. הדבקתי נשיקה מהירה ללחיו ומלמלתי:
"אתה אידיוט, אדריאנו."
*