פרק 29:
תחושה מדגדגת עברה באפי; קרן האור שחדרה מעט מן החלון המוגף ישבה על פניי וגרמה לי להתפכח ללא רצון. פקחתי מעט את עיניי וראיתי שהמקור לדגדוג הוא הזקנקן הקטן שעיטר את פניו של אדריאן.
לא שמתי לב לכך אתמול.
פניו השלוות הונחו על הכרית שלידי; עיניו האפורות היו נסתרות כעת מעיניי, מאחר והיה שרוי בשינה עמוקה למדי. שפתייו הבשרניות היו מעט פעורות. ואדומות כל כך. שיערו שחור הפחם היה מבולגן וחלקו היה מונח על מצחו. שיערו ארך מעט וכשהתבלגן על מצחו, כמעט הגיע תלתל אחד לאפו הסולד והיפה.
אדריאן היה קרוב אליי; גופו החטוב והחסון ופניו המשורטטות והמפוסלות הופנו לעברי בזמן ששלי הופנו אליו. ידו הימנית והחסונה הונחה על גופי, משאירה שם חותם חם וידו השמאלית שהתה כמעט מתחת לראשי. הוא נראה כל כך שליו בשנתו, כל כך תמים. חשתי בצורך עז ללטף את פניו וידי הימנית שמחה למלא את הצורך הזה.
העברתי את ידי בשיעור ולאט לאט עברתי אל פניו, עוברת על כל פרט ופרט ביצירה. מהריסים הארוכים לאף הסולד ולשפתיים החושניות. נגעתי בזיפי הזקנקן שדגדגו ועקצצו מעט תחת עור אצבעותיי וחייכתי.
אני אוהבת את המראה הזה. מאוד.
ואני אוהבת לא פחות את התחושה הזאת.
כשהחזרתי את ידי למקומה, נתקלתי בסירוב כשידו ניתקה עצמה מגופי ואחזה בידי. "לא." הוא מלמל, אף לא טורח לפקוח את עיניו האפורות שכל כך רציתי להביט בהן ולראות. כשפתחתי את פי לענות לו הוא רק מלמל בבקשה ואני הנהנתי כאילו יכול היה לראות.
כשהחזרתי את ידי אל פניו, הוא חייך במעט ואני בעקבותיו. בזמן שהוא נרגע תחת מגעי, המשכתי לסרוק את פניו ולתהות: כמה זמן ישב אלוהים על היצירה הזאת?
"אדריאן?" מלמלתי בחשש. הוא המהם בתגובה ואני גיחכתי במעט. "אתה יכול להחזיר את היד שלך?" ביקשתי כשחשתי בחוסר המגע שלו, בקור ובאי הנוחות שהרגשתי בלעדי היד שלו. הוא פקח את עיניו האפורות וחייך. הוא לא פצה את פיו, רק... חייך.
ואני? נמסתי שם ונשכתי את שפתי התחתונה. אדריאן החזיר את ידו למקום השייך לה בגופי ומשך אותי לכיוונו, מצמיד אותי אליו. הוא הרים את ידו השמאלית לכיוון פניי והוציא את שפתי הכלואה משיניי, כשהוא לא מנתק את מבטו בעיניי. התנשמתי מעט והוא רק חייך. חייך, נשק למצחי ועצם את עיניו.
"אדריאן?" שאלתי בחשש שנית. הפעם הוא המהם. הפעם הוא פקח את שני היהלומים האפורים והביט בי. "תודה." מלמלתי כשאני מביטה בעיניו ולאחר מכן מצטנפת אל חיקו ואל חיבוקו החם. "אני תמיד כאן." הוא אמר ויכולתי להרגיש את חיוכו כשנשק לראשי.
ואז ככה, בין זרועותיו, כשראשו מונח על הכרית שבמיטתי וכשגופו מחבק אותי, ככה עברה לה המחשבה המשונה שאני יכולה להתרגל לבקרים מהסוג הזה.
----------
הפעם, כשהתעוררתי, זה לא היה מדגדוג שחשתי באפי. זו הייתה כף ידו של אדריאן ששכב מולי וליטף את ראשי וקווי המתאר של פניי. "בוקר טוב, לאלי." הוא אמר בחיוך שובה לב ועיניים ממוקדות.
אדריאן גרם לי להרגיש טוב.
"בוקר טוב גם לך, אד." אמרתי והרמתי את ראשי מהמיטה בחיפוש אחר הפלאפון שלי. "מה השעה?" שאלתי כשראשי נחת בחזרה על המיטה. "השעה כבר שתיים אחר הצהריים." הוא ציין כשהוא מתיישב ומצמיד את גבו אל גב המיטה.
"שיט! הדיינר!" מלמלתי ומיהרתי לצאת מהמיטה, אך ידו אחזה בי ומיהרה להשיב אותי אלייה. "מייק התקשר מקודם, כשישנת, ודיברתי איתו. סיפרתי לו על מה שקרה והוא הבין ואמר שאת יכולה להישאר בבית." אדריאן הסביר בפשטות כשאני מביטה בו ובמקום להקשיב ולהפנים את מה שאמר, הייתי עסוקה באותה הסריקה שערכתי;
אדריאן היה לבוש בחולצה לבנה קצרת שרוולים וג'ינס בצבע שחור אפרפר. על הכיסא בחדרי, הוטל קפוצ'ון בצבע שחור שיכולתי לנחש למי הוא שייך.
"איך היה לך נוח לישון ככה?" שאלתי אותו מחזירה את מבטי מגופו אל פניו ואל זוג עיניים משועשעות. "זה לא היה חשוב כמוך, אז הנחתי לעצמי לישון ככה." הוא אמר ומשך בכתפיו. "וחוץ מזה, לא רציתי לגרום לך להרגיש אי נוחות כשתתעוררי ותמצאי אותי עירום למחצה. יכולתי לשמוע את גלגלי המחשבות שלך מתגלגלים ואת המחשבות רצות ספרינטים." אדריאן גיחך מעט ופניי נמלאו במעט סומק.
אדריאן חשב על טובתי.
הוא חשב על איך אני ארגיש.
אכפת לו ממני.
"אכפת לי ממך." הוא אמר וגיחכתי לנוכח המחשבה שעברה בי לפני רגע. "אני יודעת." ציינתי בפשטות והוא חייך אליי והושיט לעברי יד, שלאחר מכן משכה אותי אל חיקו.
"איך ידעת שאני שם?" שאלתי לאחר שניות ארוכות של שקט ומחשבות. "איך ידעת למצוא אותי?" הוספתי במעין מלמול קטן. "ידעתי שתשאלי." אדריאן גיחך ויכולתי להרגיש את גופו רוטט מתחתיי.
באיזה מובן, לאלי? באיזה מובן?
הסמקתי מעט לנוכח המחשבה שלי וניערתי מעט את ראשי כשאני מחזקת את אחיזתי באדריאן. "אני אתן לך ניחוש אחד." הוא אמר ואני צחקקתי כשהבנתי. "לא משנה, זאת הייתה שאלה טיפשית." הכרזתי והוא צחק.
אלוהים. הצחוק שלו כל כך יפה. וממכר. כמוהו. לעזאזל איתך, אדריאן סמית'.
"מה קרה לך?" הוא שאל לפתע, קוטע את רצף הצחוק של שנינו. "אתמול." הוא השלים את משפטו ומיד הוסיף: "את לא חייבת לומר לי, זה פשוט ש... הפחדת אותי לאלי. דאגתי לך. אני עדיין דואג."
ניתקתי את אחיזתי מאדריאן וקמתי מהמיטה. התקדמתי לעברה של השידה שעליה מונחת התמונה. אותה התמונה שבה אדריאן החזיק כשנכנסתי באותו הלילה, שבו הוא אמר לי את שמו.
חזרתי אל המיטה, אך לא אל זרועותיו. התיישבתי לידו, גבי מונח בצמוד לגב המיטה, ראשי מושפל אל רגליי וידיי המחזיקות בתמונה.
"אלה ההורים שלי." אמרתי מעט חנוקה. "לאלי, את לא חייבת לעשות את זה, את יו-" אדריאן ניסה לומר אך קטעי אותו והבטתי בו. "אני יודעת, אבל אני רוצה. אני צריכה לעשות את זה."
"התמונה הזאת... סבתא שלי צילמה אותנו, באותו הגן שאספת אותי ממנו בלילה. אני זוכרת את היום הזה לפרטי פרטים. אני זוכרת שהיינו אצל סבתא לסוף שבוע, שבבוקר אכלנו ביחד. בדרך לגן השעשועים, אבא הרים אותי על הכתפיים שלו ואימא צחקה יחד עם סבתא. אני לא אשכח את הצחוק הזה. אחרי שהיינו בגן השעשועים, קנו לי גלידה ואני נשבעת שזאת הייתה הגלידה הכי טעימה שאכלתי אי פעם." ייבבתי והתייפחתי כשאני מושכת באפי ועיניי כבר דומעות.
אדריאן הניח את ידו על שלי, מראה שהוא כאן ושהוא לא מתכוון לעזוב.
"הם נהרגו בתאונת דרכים לפני כמה שנים. זה קרה שבוע אחרי שהתמונה הזאת נלקחה. לא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה של כולנו ביחד. לא ידעתי ש..." ניסיתי להשלים את המשפט מבלי להתפרק, אבל לא יכולתי. והתפרקתי. ישר אל תוך זרועותיו של אדריאן.
אדריאן. הוא החזיק בי חזק בעודו מלמל לעברי שזה בסדר, שהכל יהיה בסדר.
בכיתי וייבבתי והתייפחתי והתפרקתי.
"הם לא היו כאן לראות אותי גדלה, אד. הם לא ראו אותי הופכת מילדה לנערה, מנערה לבחורה ומבחורה לאישה. הם פספסו הכל בגלל שאדם שיכור החליט שהוא פיכח מספיק בכדי לנהוג ולעלות על הכביש! הם נלקחו ממני, אד!" צעקתי אל תוך חזהו והשתוללתי. "הוא לקח אותם ממני!"
"הוא לקח אותם ממני..." מלמלתי חסרת כוחות אל חזהו. "אני מתגעגעת אליהם, אד. אני כל כך מתגעגעת אליהם. העברתי את רוב החיים שלי בלעדיהם ואני אף פעם לא אתרגל לרעיון הזה." אמרתי מביטה בעיניו.
"הם לא יראו אותי מתחתנת, אד. הם לא יראו את הנכדים שלהם. הם פשוט..." אמרתי וקולי נדם כשגל חדש של כאב הציף אותי ואדריאן? אדריאן שתק ורק חיבק אותי חזק, מצמיד אותי אל ליבו ההולם בכוח ומנשק את ראשי מידי פעם.
"זה כואב. אני יודע שזה כואב, תאמיני לי, כי אני לא אשקר. הכאב שלך לא יעבור והוא גם לא יפחת, הוא ישאר שם עם אותו החור השחור והפעור שקיים לך בלב. אבל את תלמדי לחיות עם זה. את תלמדי לשים את הכאב הזה בצד ולהמשיך הלאה. ושלא תביני אותי לא נכון, לשים את הכאב בצד לא אומר לשכוח אותם. ממש לא. הם נמצאים בתוכך, בזיכרונות שלך והם לא היו רוצים שתכאבי כל כך ככה, לאלי." אדריאן אמר והרפה מעט מהחיבוק, כדי לקבל ראות טובה יותר עליי.
"תסתכלי עליי לאלי." הוא אמר ואחז בצידי ראשי. "הכל יהיה בסדר. את תתחתני ותביאי ילדים והם יהיו שם כדי לראות את זה ולחוות את זה. הם יצפו בך מלמעלה והם יחוו את זה דרכך. הם רוצים שתהיי מאושרת. הם אוהבים אותך."
"כמוני." אדריאן הוסיף וליבי נדם.
"אני רוצה שתהיי מאושרת והלוואי וידעתי איך לעזור לך בזה." הוא נאנח במעין חוסר אונים ואני חיבקתי אותו.
"אתה בדרך לשם. רק תישאר. אל תתרחק ממני." מלמלתי אל תוך חיבוקו. כשניתקתי את עצמי ממנו, הבטתי בו כשפניו קרובות לפניי. "אני רוצה אותך קרוב. אני רוצה שתישאר קרוב. אני רוצה שתשמור עליי." אמרתי מצחקקת מעט.
"אני רוצה שתתצפת עליי בכל זמן אפשרי ושתרגיש מספיק נוח וחופשי להיכנס לבית שלי. אני רוצה שתכין לי אוכל מתי שאני רוצה ואני רוצה שתביא לי סווטשירטים שלך. דרך אגב, הקפוצ'ון שמונח על הכיסא? נשאר כאן." הודעתי לו והוא נסחף יחד איתי בצחוק אמיתי וכנה.
"אני רוצה אותך." אמרתי בגבות מכווצות כשפרצופי מושפל אל אצבעות ידיי המתעסקות אחת בשנייה. "אני מרגישה... דברים, אדריאן." אמרתי מרימה את מבטי אליו ורואה את חיוכו.
"אני רוצה אותך, לאלי." הוא אמר מניח את ידו על ידי ואני התפתלתי תחת מגעו, כשאני בטוחה שלחיי הסמיקו.
"לעזאזל, אלוהים יודע כמה אני רוצה אותך. עוד מאותו הלילה שהחלטת לדחוף את הקטן והיפה הזה לעניינים שלא שלך, ואלוהים, כמה שאני שמח שעשית את זה." הוא גיחך מעט ואני רק הסמקתי יותר מהוידוי שלו והצמדתי את פניי אל חזהו.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי אותו כראשי טמון בחזהו ואני יכולה לשמוע את פעימות ליבו המואצות. הן תאמו את שלי, בוודאות.
"אני לא יודע. אני טיפוס מסובך, לאלי ולא רק בגלל העסקים. יש לי שלדים בארון שגורמים לי לבעיות אמון והתחייבות. ואני לא רוצה לגרור אותך לכל העסק הזה, כשאת לא יודעת למה את נכנסת." הוא אמר בקול כנה ומעט חושש. הרמתי את ראשי ונשקתי ללחי שלו.
"אני לא יודעת מה קרה בעבר שלך, אבל אני מוכנה לנסות. אני רוצה את זה. אני חושבת. וגם לי יש שלדים בארון. לא הרבה, אבל הם קיימים." גיחכתי וליטפתי את זיפי הזקנקן שלו כשמבטי עוקב אחריי אצבעותיי. "אני רוצה לנסות, כי אני רוצה אותך. ואם להיות כנה, אד... אני לא חושבת שאלה סתם רגשות חולפים." אמרתי מעבירה את ידי מסנטרו אל גרונו ונעצרת על ליבו.
"את לא יודעת כמה אני שמח לדעת את זה, לאלי." הוא אמר ואני חייכתי. "אנחנו פשוט נצטרך לקחת את זה לאט. לראות לאן זה מתפתח ומתקדם." אמרתי והוא חייך והנהן קלות.
"אנחנו עוד נהיה מתחת לחופה, לאלי. תזכרי את זה." הוא אמר ואני הכיתי אותו בחזהו במבוכה. "מה קרה ללוקחים את זה לאט, אדריאן?" שאלתי והוא רטן:
"אני אוהב שאת קוראת לי אד!"
-----------
אני חושבת שזה פרק די ארוך.
וסוף סוף קורה ביניהם משהו. בערך.
לא יודעת. אני לא סגורה על עצמי.
בכל מקרה, מקווה שתאהבו.
אל תשכחו להצביע, להגיב ולעקוב.
עוד מעט אעלה משהו, לא פרק.
אני אוהבת אתכם ומעריכה מיליונים. ♥️