"חיטטת לי בדברים?!" הרמתי את קולי עליו וכשניסיתי לחטוף ממנו את הדף הוא הרים אותו גבוה והרחיק אותו ממני. "באיזו זכות?!"
"למה לא סיפרת לי?!" הוא הרים את קולו וזרק את הדף מידו. הכעס נבנה בתוכי ואני רציתי להכות אותו ולהעיף אותו מכאן. אין לו זכות לחטט בדברים שלי. הדף הזה לא היה על השולחן הוא היה במגירה שלי מתחת למחברות. הוא כנראה חיפש משהו שאין לי מושג מה הוא ובמקום זה מצא את הודעת הפינוי שלי מכאן.
"למה נגעת לי בדברים?" הסתכלתי לו בעיניים ואפשר היה לשמוע בקולי כמה אני כועסת.
"זה לא פאקינג חשוב." הוא סינן בזעם. "למה לא אמרת לי שמפנים אותך מכאן? לאן היית הולכת?"
"זה לא עניינך." ירקתי בכעס והתרחקתי ממנו. הוא תפס בחזק במרפק שלי וקירב אותי לעמוד מולו. "זה הכי ענייני." אמר בשיניים חשוקות. "לא היית מספרת לי אם לא הייתי מגלה?"
"לא." התנערתי מהמגע שלו. "אני הייתי מסתדרת."
"מסתדרת? באיזה סרט את חיה מיה?" הוא התעצבן. "למה מפנים אותך? אמא שלך אחראית לזה?"
לא עניתי לו וגלגלתי את עיניי.
"אמא שלך..." הוא מלמל ונשם עמוק, נחיריו התרחבו מרוב כעס. הוא נשם עמוק וניסה להישאר מאופק. "למה. לא. אמרת. לי." הוא יותר אמר מאשר שאל.
"אני הייתי מסתדרת!"
"איך? מאיזה כסף? מאיזו עבודה?!" הוא הרים את קולו לקראת הסוף.
"אם כבר עבודה מה אתה עוד עושה כאן?"
"כשמצאתי את המכתב הייתי חייב לחכות לך." הוא אמר. "את תבואי לגור איתי." הוא קבע.
"לא!"
"לא??" הוא נשמע המום ופגוע כאחד. "למה לא? איזה אפשרות עוד יש לך?"
"אני אסתדר סקוט." נשמתי החוצה. "אני לא מוכנה לגור איתך עדיין. זה... זה מוגזם."
"מוגזם? כבר יצאנו יחד. ישנו ביחד. שכבנו."
"סקוט!" קראתי וכיווצתי את גבותיי. לא אהבתי לשמוע אותו אומר את זה אפילו שזה נכון. הוא אמר את זה כאילו זה מובן מאליו ולשכב איתו זה לא מובן מאליו בשבילי. הוא הראשון שלי וזה עניין גדול עבורי.
"מה מיה? מה?" הוא נשמע מיואש. "אמרתי משהו שהוא לא נכון? שלא קרה?"
לא עניתי לו.
הוא שתק.
ואז גנח בכעס והעביר את ידיו לרגע בשערו. נראה שכבר אין לו ג'ל בשיער ואני שואלת את עצמי אם התקלח כאן, נראה שכן. השיער שלו נראה רך ויפה, הרבה יותר יפה בלי הג'ל שמחזיק אותו. הוא הרים את עיניו אליי בחדות. "היא הפסיקה לשלם לך גם על הלימודים?" שאל באותה חדות שבה הסתכל עליי.
"היא שילמה לשנה אז לא. אני עדיין יכולה ללמוד כאן אבל היא מפסיקה לממן אותי." אמרתי.
"את מחפשת עבודה?" הוא שאל. "תבואי לעבוד במועדון אני אדאג לכך שתקבלי תשלום טוב. טוב מאוד אפילו."
"תודה סקוט," אמרתי באנחה. "אבל אני לא אחזור לעבוד במועדון לא משנה כמה תשלם לי. חברה שלי מהלימודים סידרה לי לעבוד איתה בבית קפה."
"בית קפה?" הוא זקף גבה בזלזול. "מה תרוויחי? מספיק כדי לקנות מים אולי."
"אל תגזים." מלמלתי והסתובבתי, מפנה לו את גבי ומתקדמת עד שאני מתיישבת על המיטה שלי. הרמתי את מבטי אליו והוא בחן את פניי בריכוז וחזר להתיישב על הכיסא.
"אני לא מגזים." הוא אמר. "תהיי מציאותית מיה. בית קפה לא יחזיק אותך כאן על הרגליים. אני כן."
פלטתי צחוק מזלזל והנדתי בראשי. "אני לא אעבוד אצלך סקוט." אמרתי לאט וברור על מנת שיבין שאני רצינית לגמרי.
הוא הביט בי עם קמט קל במצחו ואז הניד בראשו ושיחרר כל הבעה. סקוט חסר הרגש ישב מולי וזה הזכיר לי את העבר הלא הרחוק כל כך איתו. "את לא רוצה לבוא לגור איתי. את לא רוצה לעבוד במועדון. את לא תעמדי בזה מיה. את רוצה למצוא את עצמך ברחוב? לא שאני אתן לזה לקרות כמובן." אמר בקרירות.
"מה אתה חושב? שאתה היחיד שמציע לי עזרה? אתה טועה. אל תחשוב שאני לא יכולה להסתדר בלי העזרה שלך כי אני יכולה יפה מאוד. הסתדרתי כל החיים שלי בלעדייך."
הכעס טיפס חזרה אל פניו וגם הזעם בעיניו. הוא העיף את הכיסא לאחור כשנעמד והבהיל אותי לגמרי. הוא מלמל קללה ואגרף את ידיו. "תשתקי. פשוט תשתקי מיה." הוא סינן ועצם את עיניו, נושם עמוק. הרגזתי אותו עד כדי כך?
הוא התקדם לכיווני וירד על ברכיו מולי כך שאנחנו כמעט בגובה עיניים, הייתי יותר גבוהה ממנו בקצת. לא אשקר שפחדתי מעט, פחדתי שיפגע בי כמו שפגע בי בלוס אנג'לס. הפתיע אותי כשאחז בשתי ידיי ואת כף ידי הימנית הצמיד לליבו מה שנתן לי להרגיש את קצב פעימות הלב החזקות והמהירות שלו. הרמתי את עיניי מידי אל עיניו. "אני לא יודע אם זה ישנה לך משהו מיה אבל בחיים שלי, בחיים, לא נפגעתי או כעסתי ממשהו שאמרו לי כל כך כמו שאני עכשיו ואני מתאפק. אני מתאפק כי אני הבטחתי לך שאני לא אפגע בך ואני חייב שתדעי שאני מקיים את זה ואני עושה את זה בשבילך. אני רוצה להיות טוב בשבילך אז בבקשה, בבקשה אל תאמרי דברים כאלה שיטריפו אותי." הוא דיבר ברוגע, סותר לגמרי את קצב פעימות ליבו המהיר והחזק.
שתקתי והשפלתי את עיניי. הוא מנסה. הוא עושה את זה. הוא מקיים את המילה שלו. הוא נפגע ממני. אני נוראית. כל מה שהוא רוצה זה לעזור לי ואני כאילו יורקת לו בפרצוף. אני מגעילה, אני דוחה את עצמי.
"את חושבת שאני אתן לחברה שלי לחפש עזרה כשאני זה שיכול לתת לה אותה בקלות?" שאל. הרמתי את עיניי אליו בחדות.
"חברה שלך?" שאלתי בשקט.
"חברה שלי." הוא אישר. "את הבחורה שלי מיה, אני רוצה לדאוג לך. תני לי."
לא אשקר. התרגשתי. הוא בהחלט הצליח לשכנע אותי שלא נדבר על העובדה שהוא גרם לי בכמה משפטים להתאהב בו אפילו יותר. "תבואי לגור איתי." הוא ביקש והתרומם על מנת לשבת לידי הוא החזיק ביד אחת שלי ואת ידו השנייה הניח על הירך שלי. "תחשבי על זה שנתראה יותר. אנחנו גם ככה בקושי מתראים מאחר ואני עובד בלילה ואת לומדת ביום." הוא ליטף אותי קלות. גורם לי לנשום עמוק ולהתרגש אפילו יותר. "תעבדי איפה שאת רוצה, תעשי מה שאת רוצה אבל את היום שלך תסיימי בדירה שלי שברגע שתעברי אליה היא תהיה שלנו..."
"אני לא יודעת מה לומר..." לחשתי והשפלתי את מבטי. הוא הביא את ידו תחת סנטרי ואחז בו קלות על מנת להרים את ראשי ולהסתכל עליו. "תגידי כן." הוא עטף את הלחי שלי עם ידו וליטף אותי עם אגודלו, לגמרי מסיח את דעתי עם המגע שלו.
הסתכלתי לו בעיניים למשך זמן ארוך לפני שהצלחתי להוציא את המילה: "כן." מהפה שלי. "אני אבוא לגור איתך."
חיוך גדול התפרס על פניו. הוא מיהר לנשק אותי ולחבק אותי. הרגשתי שאני יכולה להירדם בזרועותיו מאחר וגם ככה הייתי עייפה. הוא נישק את ראשי וכשהתנתק מהחיבוק הוא נישק אותי שוב על שפתיי נשיקות קלילות ועדינות. "את לא תתחרטי על זה מיה... את תראי שבסופו של דבר לא תצטערי שעברת לגור איתי."
הדבר היחיד שעבר לי בראש אחרי שאמר את זה היה: אני מקווה.
אני מקווה שהוא לא יפשל.
אני יכולה להאמין שהוא לא יפשל מאחר ולפני כמה דקות הוא נתן לי דוגמא חיה לעובדה שהוא מאופק יותר איתי עכשיו. אני אוהבת אותו. אני באמת מרגישה שאני אוהבת אותו אבל באותו זמן אני מרגישה שאני לא יכולה באמת לסמוך עליו וזה מתסכל אותי ברמה שאין לתאר כי אני רוצה שזה יהיה מושלם בייננו. בלי ספקות.
"ראיתי שאת צריכה לפנות את החדר עד יום ראשון. ביום שישי בבוקר נוכל להעביר את כל הדברים שלך לדירה. אני מחר בבוקר אבוא לעזור לך לסדר את הכל, ועוד בשישי בצהריים כבר הכל יהיה כאן ריק."
"בבוקר? אתה בטח תהיה עייף סקוט אני אסדר את הדברים שלי לבד. אבל בשישי אצטרך עזרה באמת להעביר את הכל." אמרתי.
"בטוחה?"
"כן."
הוא הביט בי לרגע. "אל תדאגי לי מיה. אני יכול לעשות את זה."
"זה לא הרבה דברים גם ככה. אני צריכה את העזרה שלך רק בשישי בלהעביר את הכל." העברתי ליטוף קל בפניו וחייכתי. הוא נראה רגוע יותר, כאילו שהוקל לו במיוחד כשנגעתי בו וחייכתי אליו.
"בסדר." אמר. "אני אעביר את הדברים שלי לדירה מחר בבוקר. ראית, ככה או ככה אני צריך לעשות דברים. אני גר בקומה אחת מעל הדירה שבה אנחנו נגור."
"שכחתי." צחקתי קלות. הוא חייך. "אם אתה צריך עזרה אני יכולה לארוז בשבילך."
"זה בסדר. את תעשי את שלך אני את שלי וניפגש בדירה שלנו." הוא חייך. "אני יכולה להתרגל לומר את זה."
צחקתי וחייכתי חיוך גדול ואמיתי לשם שינוי. אולי הוא לא יפשל. למה אני כזאת פסיבית? אני אנסה לחשוב על זה כמה שפחות. אולי יהיה לי כיף לגור איתו הרי כיף לי איתו מאוד כשאנחנו בסדר אחד עם השנייה.
ככל שאני חושבת על זה, על העובדה שאני אראה אותו יותר, זה מרגש אותי וגורם לי לפרפרים בבטן. הוא רכן ונישק אותי לרגע והרחיק את שפתיו רק מעט כדי לומר: "אני חייב ללכת לעבודה מיה. אני ממש לא רוצה אבל אני חייב." ואז הוא נישק אותי שוב, הפעם יותר ברעבתנות. עטפתי את לחייו וזרמתי איתו. כשהתנתקנו הוא הצמיד את מצחו למצחי ושתל נשיקה בלחי שלי לפני שנעמד. נעמדתי אחריו.
"אני מעריכה את זה סקוט. את מה שאתה עושה בשבילי." אמרתי. "גם אם זה לא נראה."
"תאמיני לי שאני לא עושה כלום לעומתך." הוא אמר והסתכל לי בעיניים. "אני מעריך את כל מה שאת עושה בשבילי, את מי שאת אליי ואל הסביבה שלך. את השפעה טובה עליי מיה ואני מעריך את מה שאת עושה בשבילי, גם אם זה לא נראה. ואני מצטער אם זה לא נראה."
חייכתי אליו חיוך עדין ונשמתי עמוק. נראה שהוא קצת לחוץ ממה שחשף בפניי ולכן חיבקתי אותו ונישקתי אותו. נישקתי אותו בעדינות וברכות והרגשתי בעננים. הבטן שלי מתהפכת מרוב התרגשות ואהבה אליו ואני מרגישה שהוא באמת התקדם איתי, עצם העובדה שלא התפרץ בכעס כשגילה על המכתב זו כבר התקדמות.
כשהתנתקנו מהנשיקה הסתכלתי לו בעיניים וחייכתי בשפתיים סגורות. הוא נראה רגוע מאוד יחסית לפעמים אחרות שאני רואה אותו, הוא נשם עמוק והצמיד את שפתיי לשלו שוב, הפעם יותר בחוזקה, כאילו פוחד שאתרחק וכשהתנתק ממני הוא הסתכל לי בעיניים. "אני אוהב אותך." אמר כמעט בלחישה.
לבי החל לפעום במהירות ובחוזקה. האם הרגע הודה שהוא אוהב אותי?
לא הצלחתי לפתוח את הפה מרוב ההלם, גמגמתי וכשראה שאני לא כל כך מצליחה להוציא מילה מהפה הוא נישק אותי שוב אך הפעם אני התנתקתי כדי לומר לו את אותו הדבר. "אני אוהבת אותך."
חיוכו התרחב וכמה שעות אחר כך נרדמנו יחד על המיטה בעוד שהוא מעביר את אצבעותיו על הצמיד הכסוף שנתן לי במתנה כשהיינו בצימר. נרדמנו מחובקים.