פרק 32
שלושה ימים עברו. שלשום ואתמול הסתובבתי בעיר על מנת לחפש עבודה. השארתי פרטים במספר מקומות אך אין לי מושג אם יתקשרו אליי. אני מקווה מאוד שכן. לא יצא לי לראות את סקוט מאז יום שישי מאחר והיה עייף אחרי העבודה או שהיה צריך ללכת לעבוד. התגעגעתי אליו.
אני לא רוצה שידע שיש סיכון שאצטרך לעזוב את המעונות. אם לא הייתי חושבת על זה שאני לא רוצה להיות חייבת לו, אם באמת הייתי סומכת עליו מכל הלב, הייתי אומרת לו ממזמן ומבקשת ממנו עזרה למשך תקופה. אבל אני לא יכולה לדעת איתו דבר.
התיישבתי ליד קים, חברתי לשיעור ופשוט בהיתי במרצה. קים ראתה שדעתי מוסחת, לא היה קשה לפספס וכשנגמר השיעור והיינו בדרכנו לקנות אייס-קפה היא שאלה אותי אם אני בסדר. החלטתי שאני יכולה לסמוך על קים שאין לה שום קשר לסקוט, איאן והשותפות שלי מה שאומר שאין לה עם מי לדבר עליי ולכן סיפרתי לה.
"רבתי עם אמא שלי אתמול וזה לא נגמר כל כך טוב." עניתי באנחה.
היא הסתכלה עלי בעודנו הולכות. "אוי... את רוצה לדבר על זה?" היא שאלה.
"זה לא אכפת לי." אמרתי. "כאילו, לא אכפתי לי לדבר על זה איתך. בסוף המריבה היא אמרה שהיא מפסיקה לממן אותי. היא שילמה כבר על השנה הזו בלימודים ככה שמזה אני לא דואגת אלא מהמעונות שהיא משלמת חודשי. היא אמרה לי להתחיל לחפש עבודה."
קים שאפה אוויר בחדות. "עד כדי כך גרוע?" שאלה. "מה תעשי?"
"אני מקווה שהיא שילמה על החודש הזה ולפחות תיתן לי זמן. אבל אני חייבת לחפש עבודה. השארתי פרטים בכמה מקומות אבל בינתיים אף אחד לא חזר אליי." סיפרתי לה.
קים עצרה ונעמדה מולי, גורמת לי לעצור. "להורים של חבר שלי יש בית קפה בעיר, מקום מאוד גדול. אני עובדת שם ואני חושבת שלא יזיק להם עוד ידיים עובדות. תרצי שאסדר לך שם משהו ואם הם באמת מוכנים לקבל אני אדאג אישית שהם יתקשרו אליך?" היא שאלה והסתכלה לי בעיניים.
"אני אשמח." אמרתי לה בחיוך רחב. "תודה קים, אני מעריכה את זה מאוד."
כשהגעתי למעונות לקסי הייתה היחידה בדירה, ג'ו כנראה עדיין הייתה בלימודים ודלת חדרה הפתוח של לקסי חשף את העובדה שהיא בוכה. כמובן שאני לא אתעלם מכך. הנחתי את הדברים שלי על השולחן העגול הקטן שעל יד המטבחון וקראתי בשמה. היא לא ענתה והמשיכה לבכות.
התקדמת עד שנעמדתי מול חדרה וראיתי אותה יושבת בוכה על המיטה שלה. "לקסי מה קרה?" שאלתי אותה ונכנסתי פנימה, מרשה לעצמי לשבת לידה. היא לא הרחיקה אותי ממנה כשהנחתי יד תומכת על גבה.
"פול ואני רבנו." היא אמרה בבכי וכשהסתכלה עליי עצרתי את עצמי מלהירתע בבהלה מאחר וכל המסקרה שלה הייתה מרוחה ולרגע לא הבנתי מה יש לה על הפרצוף. היא חזרה להשפיל מבט ולבכות. "הוא קיבל הצעת עבודה בפילדלפיה והוא רוצה לעזוב." היא אמרה בבכי. "אני מבינה למה הוא רוצה לעזוב כי זו הצעה של פעם בחיים אבל הוא יעזוב אותי כי אני לא יכולה לנסוע איתו כרגע." היא דיברה בעודה מיבבת. "הוא אמר שננסה מערכת יחסים מרחוק אבל זה לא ילך, אני מכירה אותו ואותי. לא נצליח."
"מתי הוא עומד לעזוב?"
"עוד שבועיים." ענתה. "אני לא יודעת מה לעשות."
"למה שלא תנסי בכל זאת לתת לזה הזדמנות? אני יודעת כמה את אוהבת אותו. תנסי."
"מיה אני איתו כל כך הרבה זמן ואני רואה אותו כמעט כל יום. פתאום לעבור רק לשיחות טלפון או הודעות זה יהיה לי קשה וגם לו. אם אני ארצה שהוא יבוא ויהיה איתי זה לא יקרה כי הוא יהיה רחוק. אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה להיות עצובה כל יום מהידיעה שכל מה שאקבל ממנו זו שיחה."
שתקתי. הבנתי אותה. אין לי מושג מה עוד לומר כי אם היא לא מתכוונת לתת לזה הזדמנות אז מה נשאר? גם אני לא הייתי רוצה שדבר כזה יקרה לי עם סקוט, לא הייתי רוצה שהוא יעזוב פתאום ואפילו שאני לא כל כך הרבה זמן ב...משהו, איתו, אני עדיין רוצה אותו קרוב אליי בכל זמן שאפשר.
נשארתי לשבת איתה ולשמוע את כל מה שיושב לב על הלב. עודדתי אותה במה שיכולתי וייעצתי לה בדברים שאני מבינה. אני מקווה שאני באמת עוזרת לה ותומכת בה ובכך מקלה עליה קצת. הבכי שלה קצת נרגע אבל מידי פעם מתפרץ מחדש. היא חושבת יותר מידי אבל אני לא יכולה להאשים אותה. זה לא כיף.
באיזשהו שלב דפיקות נשמעו בדלת. שתינו הזדקפנו והרמנו מבט לכיוון הדלת. "את חושבת שזה פול?" היא שאלה. משכתי בכתפיי כסימן לכך שאין לי מושג והחלטנו שאני אלך לפתוח. קמתי על רגליי והתקדמתי לכיוון הדלת. הדפיקות נמשכו. שמעתי את רגליה של לקסי רוקעים בעודה הולכת אחריי.
כשפתחתי את הדלת עמדה אישה לא מוכרת הנראית בשנות השלושים לחייה. "מיה גיבס?" היא שאלה.
"זו אני." אמרתי.
"יש לך מכתב." היא אמרה והגישה לי אותו. הודיתי לה, לקחתי אותו מידה ולאחר שאמרה להתראות סגרתי את הדלת והסתכלתי על המעטפה של מעונות האוניברסיטה. בבקשה שזה לא מה שאני חושבת שזה.
"מי זאת?" שאלה לקסי, היא לא בוכה.
"אני לא יודעת." לחשתי ונשמתי עמוק.
"את מתכוונת לפתוח את המכתב?" היא שאלה.
הנהנתי ופתחתי את המכתב. שמי ותעודת הזהות שלי הופיעו, רפרפתי עם עיניי עד שהן נעצרו על המשפט הדומיננטי ביותר : מתבקשת להתפנות מחדר המעונות תוך שבוע. המשכתי לרפרף. תשלום חודשי שבוטל. ביטול מגורים במעונות.
"אני לא מאמינה..." הבכי חנק אותי. הרמתי את עיניי ללקסי וראיתי שהיא מביטה בי בדאגה. "אמא שלי גרמה לכך שיגרמו לי להתפנות מכאן. היא רוצה שאעזוב ואין לי איך לשלם על החדר במקומה." הסברתי ללקסי את המצב. "אני לא מאמינה!" פרצתי בבכי. "היא רוצה להרוס לי את החיים? מה הקטע?!" שאלתי בבכי.
קימטתי את המכתב באגרופי וזרקתי אותו על הרצפה בזעם. התחלתי לבכות ובעוד שלקסי מנסה לדבר איתי ולעודד איתי היא לא מתאפקת ומתחילה לבכות גם. שתינו מוצאות את עצמנו יושבות על הכיסאות סביב השולחן העגול ובוכות.
אמא שלי לא נתנה לי הזדמנות למצוא עבודה. היא רוצה אותי רחוק מסקוט והיא עכשיו הבהירה לי לגמרי כמה רצינית היא הייתה. חשבתי שתשלם על החודש הזה לפחות. אני חייבת לבדוק את כל האפשרויות שלי, אולי יש משהו שאני יכולה לעשות? אולי אוכל לבקש מהם שיתנו לי זמן.
"גם את עוזבת?!" לקסי בכתה ואני בכיתי יחד איתה. רציתי לצרוח ורציתי בעיקר להוכיח לאמא שלי שאני לא צריכה אותה בשביל להסתדר אבל היא אפילו לא נתנה לי צ'אנס להוכיח לה! מה הקטע שלה? איפה היא חושבת שאשאר? מה לא אכפת לה שאולי אגור ברחוב?
יש לי שנה שלמה שהיא שילמה עליה ואחרי השנה הזו אין לי מושג מה אעשה. אני חייבת למצוא עבודה ולחסוך על מנת לשלם על שאר הלימודים שלי אבל כרגע העניין הקריטי הוא המעונות ואני לא יודעת מה לעשות חוץ מללכת ולהתחנן שיתנו לי את החודש הזה על מנת לשלם עליו בחודש הבא יחד עם התשלום של אותו החודש.
דלת הדירה נפתחה וג'ו נכנסה פנימה אך קפאה כשראתה אותנו. "מה קרה?" היא שאלה בלחץ וטרקה את הדלת. "אני עוזבת." בכיתי בעוד שלקסי אמרה בבכי: "מיה ופול עוזבים אותי."
"עוזבת? למה את עוזבת? מה זאת אומרת? ולמה פול עוזב אותך?" ג'ו שאלה, נראית ונשמעת לחוצה ומבולבלת. הבכי של שתינו התגבר אחרי השאלה שאלה וג'ו מיהרה להביא לנו מים וטישו. הודנו לה ואם לומר את האמת זה עזר לנו להירגע קצת.
"בבקשה תסבירו לי מה קורה כי אתן מלחיצות אותי." היא אמרה.
"אמא שלי ואני רבנו והיא החליטה להפסיק לממן אותי. היא לא משלמת על החודש הזה למעונות ובגלל זה מבקשים ממני לפנות את החדר. אני לא יודעת מה לעשות." בכיתי קלות.
"ופול עוזב אותי לעבודה בפילדלפיה." סיפרה לה לקסי. "אז רבנו."
ג'ו נשמה עמוק. "מיה אני יכולה לעזור לך. אוכל לשלם לך על החודש הזה ותחזירי לי כשתוכלי. ולקסי מתי הוא עוזב?"
"תודה ג'ו אבל אני לא אוכל לקבל את זה. אני אצטרך למצוא פתרון. חברה מהשיעור שלי מסדרת לי עבודה בבית קפה קרוב לכאן. אני מקווה שאסתדר אבל תודה." אמרתי לה. "אני צריכה להתמודד עם הבעיות שלי לבד ואני רוצה להוכיח לאמא שלי שאני יכולה."
"את בטוחה מיה?" שאלה ג'ו. "אני מוכנה לעזור לך ותוכלי להחזיר לי מתי שתרצי, באמת."
"אני בטוחה. תודה ג'ו." משכתי באפי.
"הוא עוזב עוד שבועיים." ענתה לקסי והחלה לספר לג'ו את כל מה שסיפרה לי. ג'ו ייעצה לה בערך את אותן עצות כמוני. אני לא כל כך הקשבתי מאחר ושקעתי במחשבות. יש לי שבוע. אני אדבר עם קים עוד היום ואראה מה היא יכולה לעשות בשבילי.
כשאהיה מספיק רגועה ארד אל הקבלה ואשאל מה אפשר לעשות.
שעתיים אחר כך זה מה שעשיתי. אותה אישה שבאה לתת לי את המכתב ישבה בקבלה והיא הסבירה לי שהיא לא יכולה לעשות את זה ולחכות עם תשלום מאחר ואלה הנהלים. היא אמרה שאם אצליח להשיג את הסכום הנדרש עד סוף השבוע אז אוכל להישאר אבל אם לא אצטרך לפנות את החדר ולמצוא פתרון.
לא חשבתי שזו תהיה התשובה שלה, מה לא אכפת לה אם אשלח לרחוב? זו ניו יורק לא איזה כפר קטן שכולם מכירים את כולם. אין סיכוי שאצליח להישג את הסכום תוך שבוע. אנסה. אך אני לא מאמינה שאצליח לעשות את זה.
אני לא מוכנה גם לקבל מג'ו כסף. אני לא אוהבת להיות חייבת לאנשים וזה לא סכום קטן. אני יודעת שאולי יהיה לי קשה להחזיר לה אם אתחיל לממן את עצמי ואני לא רוצה להיכנס לתסבוכות האלו.
החלטתי שלא לומר כלום לסקוט או לאיאן עד שאהיה בטוחה שבאמת אין לי שום אפשרות אחרת ובאמת אצטרך את עזרתם.
השאלה שאני שואלת את עצמי כרגע אם אני מעדיפה להיות חייבת לסקוט ואיאן או חייבת לג'ו.
איאן מהתחלה רצה לעזור לי ולא רצה שאגור במעונות והוא לא ביקש תמורה על כך. הוא עזר לי לעבור ואפילו קנה לי דברים אבל זה לא אומר שאני צריכה לנצל את זה. ובקשר לסקוט, אני לא רוצה לנצל את העובדה שאנחנו מנהלים סוג של מערכת יחסים. אבל מה אם זה לא ניצול?? זו עזרה. אני צריכה עזרה. זה רע לבקש מידי פעם עזרה?
אני מרגישה אבודה. ואני בטוחה שהשאלה הזו תהדהד בראשי במשך שבוע. עד אז, אדבר עם קים על מנת שאתחיל לעבוד ואני אקווה שבמקום עבודה שלה משלמים לפי שבוע ולא חודש.