הפרק מוקדש לאלייה המתוקה!!
שנינו נעמדנו. אחד ליד השנייה. אמא שלי עמדה קפואה לכמה רגעים ארוכים והלב שלי פעם במהירות ובחוזקה. הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף ולרגע חשבתי שאני חולמת. אמא שלי באמת טסה עד הנה בגלל זה? מה כבר אמילי אמרה לה שגרם לכך. היא באמת סיפרה לה הכל?
אני מרגישה נבגדת על ידי אמילי אך זה לא המטרד הראשי כרגע. אני מוטרדת מהעובדה שאמא שלי עומדת מולי ומול סקוט אחרי שתפסה אותנו מתחממים... נגיד ככה. נשמתי עמוק ובלעתי רוק. רק מהבעת פנייה אני יודעת שהיא מאוכזבת וכועסת אך לפני הכל המומה.
הזמן כאילו לא זז וכל מה שאני רוצה זה להעלם.
"תתרחק מהבת שלי." אמא שלי אמרה בקול רועד ספק מזעם ספק מרצון לבכות.
"אמא." נשמתי החוצה. סקוט התרחק ממני כמו שביקשה ונעמד דומם. הסתכלתי עליו והוא הסתכל על אמא שלי. "אל תדברי מיה." אמא אמרה ובכעס ברור נשמע בקולה. "מהרגע שאתה יוצא מהדלת אתה לא מתראה עם הבת שלי יותר. הבנת?" היא דיברה לאט וברור, ניצוץ של כעס היה ברור בעיניה.
"מצטער גברת גיבס שלא הצגתי את עצמי כראוי ושלא שמעת עליי עד לא מזמן." קולו חזק וברור אך רגוע מאוד, כאילו הסיטואציה בה אנחנו נמצאים לא מפריעה לו. "אבל לפני שתשללי את מערכת היחסיים שיש ביני לבין הבת שלך אשמח שתכירי אותי קודם." מערכת יחסים? אנחנו במערכת יחסיים? התאפקתי שלא לחייך והשארתי הבעה חסרת אונים.
"אני שמעתי עלייך מספיק." היא ירקה, כאילו נגעלת ממנו. "אתה פגעת בבעלי! הרסת לנו את הרכבים! אני לא רוצה לשמוע שום מילה ממך ובטח שלא להכיר אותך. יש לך הזדמנות אחרונה לצאת מכאן לפני שאני מתקשרת למשטרה הבנת?! לבת שלי אתה לא תתקרב!" היא צעקה, נמצאת בסערת רגשות.
"אמא!" הרמתי את קולי.
"שתקי מיה!" היא צעקה. "איך את מסוגלת להתקרב אליו אחרי שאת יודעת מה הוא עשה לנו?!" הטיחה בי.
"אמא בבקשה תקשיבי למה שיש לו להגיד." ביקשתי בתחינה. אני בטוחה שסקוט ימצא מה להגיד לה שאולי ישנה את דעתה עליו. הרי הוא עשה את זה איתי. "הוא לא עשה את זה אמא, בבקשה."
"לא. לא. אני לא רוצה לשמוע ואני לא מאמינה למילה שיוצאת לך מהפה מיה, מצטערת!" היא הרימה את קולה.
"אני מצטער על מה שאת חושבת שעשיתי אבל אני יכול לגרום לך להבין אם תתני לי." סקוט אמר.
"מה לא הבנת שאני לא רוצה לשמוע ממך! תצא מכאן!" היא צעקה. בשלב הזה ראיתי את ג'ו עומדת מול החדר שלי וצופה במתרחש, כנראה מתלבטת אם להתערב. סקוט נשם עמוק והסתכל עליי. הוא רואה שאמא שלי עומדת על שלה והיא לא תהיה לו קלה כמוני, הוא בטח מבין את זה ולכן הוא מהנהן, מסתכל עליי ומחכה לאישור שאותו אני נותנת כהנהון חזרה. לפני שעקף אותי הוא שלח ליטוף קל בגבי, ליטוף שכמעט לא נראה אך הורגש היטב בשבילי. אמא שלי פינתה לו את המעבר והוא יצא מבלי להביט לאחור.
שלחתי לג'ו הנהון, היא שלחה לי חזרה וסגרה את הדלת עליי ועל אמא שלי שמיד אחרי שהדלת נסגרה התחילה לצעוק עליי בלי הפסקה. "את רוצה להרוס לעצמך את החיים?! הבן אדם הזה אלים! אמילי סיפרה לנו הכל עליו! הכל! גם על הדברים שעשה בחייו והוא לא בן אדם שאת רוצה איתך מיה!"
"את לא מכירה אותו אמא!" הרמתי את קולי. "הוא בן אדם טוב! סתם יש לו שם רע בגלל אנשים שמקנאים בו ובהצלחה שלו!"
"כן ולפי מה שזה נשמע את ממש מכירה אותו." אמרה בזלזול. "למה את עושה לי את זה?"
"למה אני עושה לך את זה?" קולי יצא גבוהה מהרגיל. "למה לעזאזל את מתכוונת? וכן אני כן מכירה אותו! אני עוד מעט מכירה אותו שנה!"
"למה לא סיפרת לי שעבדת בשבילו?! למה?! הייתי עוזרת לך לצאת מזה!" קולה רועד. "בחיים לא רציתי שתעברי כזה דבר! למה לא פנית אליי?"
לא יכולתי להסביר את עצמי בלי להוציא את סקוט באור שלילי ולכן החלטתי לשתוק בקשר אליו. "זו הייתה בחירה שלי לעבוד אצלו. הוא הציע לי וזו עבודה עם הרבה כסף אז הסכמתי."
היא הנידה בראשה ונראתה מאוכזבת. "למה את ממשיכה לשקר ולנסות להגן עליו?"
"אמא אני אוהבת אותו." הודיתי בפנייה.
היא פישקה את שפתייה לרגע ושאפה אוויר בחדות. היא לא ציפתה לזה. "את לא. את תתרחקי ממנו מיה אחרת את-"
"אחרת מה? מה? אמא זה החיים שלי ואני בוגרת מספיק כדי להחליט על הבחירות שלי."
"מיה בבקשה אל תגרמי לי להגיד דברים שאני לא רוצה." היא אמרה. "את יודעת שאני דואגת לך בסך הכל ואני רוצה בטובתך. הבחור הזה לא בשבילך והוא פגע בנו, במשפחה שלך. איך את יכולה להניח לדבר כזה ופשוט להיות איתו?"
"אמא זה לא הוא אוקיי? את אפילו לא מוכנה לשמוע אותו."
"אם זה לא הוא אז מי זה? למה שאמילי תשקר ותגיד דברים כאלה עליו? את חושבת שהיא מקנאה בך בצורה כזו שהיא תנסה להרוס לך עם הבחור הזה? לא נראה לי."
"את מעדיפה להאמין לאמילי מאשר לבת הבכורה שלך?!" כעסתי והרמתי את קולי.
"אני מאמינה לאמילי כי מה שהיא אומרת זה האמת!"
"למה את חושבת ככה?!"
"כי אחרי שסיפרה לי הכל חלקי הפאזל התחברו אצלי בראש והכל היה נראה הגיוני! ההתנהגות המוזרה שלך ביותר מחצי שנה האחרונה, היציאות והחזרות המאוחרות שלך הביתה. העצבים שהיו לך לפעמים... את לא היית כזאת! ואני יודעת מתי את משקרת אל תשכחי שאת הבת שלי."
שתקתי ונשמתי עמוק, מנידה בראשי לשלילה בכעס. "טוב לי איתו."
"הוא לא טוב לך."
"את לא יודעת את זה!" קראתי בתסכול. "אמא אני מצטערת אבל אני לא אעזוב אותו בגלל שאת חושבת שזה מה שהוא עשה. הוא טוב אליי ואני אוהבת אותו."
"אל תהיי עיוורת מיה, אולי את באמת אוהבת אותו אבל הוא לא הבחור המתאים לך!"
"דיי אמא, דיי תפסיקי לדבר בבקשה." ביקשתי. "לא היית צריכה לטוס עד לכאן בשביל להגיד לי את כל זה. זה לא משנה כלום בשבילי אם היית עושה את זה גם בתור שיחת טלפון. סקוט ואני יחד ואני לא מתכוונת לעזוב אותו. הוא מגן עליי ואכפת לו ממני, הוא מתייחס אליי יפה אמא, באמת."
היא הנידה בראשה, מתעקשת. גנחתי בכעס והתיישבתי על המיטה שלי.
"את תעזבי את הבחור הזה." אמרה בביטחון.
"ואם לא?" צחקתי.
היא כיווצה את גבותיה בכעס והסתכלה לי בעיניים. "אז אני מפסיקה לשלם לך על המעונות ואם לא תחזרי הביתה אחרי ששנת הלימודים שלך תסתיים כאן אני לא אשלם לך על שנה שנייה."
פערתי את פי מעט, המומה מדבריה. בחיים לא חשבתי שתגיד לי דבר כזה, שתאיים עליי בדבר כזה כשהיא יודעת שללמוד כאן זה מה שאני רוצה יותר מכל מקום אחר. היא אפילו לא מוכנה לשמוע מה שיש לו להגיד איך היא מעזה לומר לי דבר כזה?
"את לא רצינית..." מלמלתי ובקולי נשמע עד כמה לא מאמינה לדבריה.
"אני רצינית ועוד איך. ולפני שבאתי הנה גם קיבלתי הסכמה מאבא שלך לגבי זה. הוא רצה לבוא גם אך הוא נאלץ להישאר בגלל אחותך והעבודה שלו. שנינו רוצים בטובתך ואנחנו לא רוצים שהבחור הזה יפיל אותך, ידרדר אותך, יעשה לך בעיו-"
"הוא לא יעשה לי את הדברים האלה!" צעקתי ונעמדתי. "אמא אל תאיימי עליי בדברים האלה את יודעת שלהיות כאן זה מה שאני רוצה!"
"איך אני יכולה לתת לך להישאר כאן בידיעה שהוא יחזור ויהיה איתך?! את חושבת שאני יכולה להסכים לדבר כזה מיה? אני לא אשן בלילה בידיעה שנסעתי חזרה והסכמתי לזה. הבחור הזה פגע בך, בי, באבא שלך, באחותך, באמילי ובמשפחה שלה וזה פשוט עובר לידך. אני לא מאמינה שזו התנהגות של הבת שלי. לא ככה חינכתי אותך וזו הוכחה שהוא משנה אותך ולא לטובה. לא אכפת לך מהמשפחה שלך?"
"ברור שאכפת לי! אבל את לא יכולה לומר את כל הדברים האלה על סמך כמה סיפורים שאמילי סיפרה לך. את לא מוכנה אפילו לתת לו הזדמנות?"
"לא." אמרה בהחלטיות. "מיה אני לא מתווכחת על זה יותר. תחליטי עכשיו מה את עושה. את נשארת איתו ואני ואבא שלך מפסיקים לממן אותך או שאת עוזבת אותו ואני נשארת כאן למשך תקופה כדי לוודא את זה."
"תקופה?"
"עד שארגיש בטוחה שזה נגמר."
"אמא בבקשה..." דמעות עלו לעיניי. "אל תעשי לי את זה. אני אוהבת אותו."
"וזה מה שמבלבל אותך מלראות את האמת. הוא לא טוב בשבילך. הוא יפגע בך ואני לא רוצה לראות את זה קורה. אני לא מוכנה לראות את זה קורה ולכן תצטרכי להחליט עכשיו. אני עולה על טיסה או שאני נשארת כאן?"
שתקתי. איך אני יכולה לקבל החלטה כזו בין רגע? למה היא לא יכולה להבין שמה שיש ביני לבין סקוט הוא לא רע? אני באמת אוהבת את סקוט ואני באמת מרגישה שאם לא אראה אותו יותר אני אהיה עצובה ומדוכאת. אך זה יהיה אותו דבר גם בהקשר למשפחה שלי. אומנם אני לא רואה אותם הרבה ולא אראה אותם הרבה כשאני כאן אבל הם המשפחה שלי ויהיה לי חסר לדבר איתם. אני לא רוצה לאבד אף אחד מהם.
אני רוצה לבכות, לבכות ולצרוח. אני רוצה להרביץ לאמילי כל כך חזק שהיא לא תבין מאיפה זה בא לה. כי עכשיו בגלל הפה הגדול שלה אני צריכה להחליט בין האהבה הראשונה והחזקה שלי לבין המשפחה שלי ואפילו שהבחירה נשמעת קלה, היא לא.
הידיעה שלא אוכל להתראות עם סקוט אם אבחר להתרחק מציקה לי, גורמת לי לרצות לבכות. הידיעה שלא אהיה בקשר עם המשפחה שלי אם אבחר בו גם מציקה לי, גם גורמת לי לרצות לבכות.
סקוט הוא הראשון שלי בהכל, איבדתי את הבתולים שלי בשבילו ועשיתי את זה כי אני אוהבת אותו באמת. אני סומכת עליו אפילו אחרי כל מה שעשה לי ולמשפחה שלי ואני יודעת שזה יהיה שונה ככל שנתחזק במערכת יחסיים שלנו. אם אבחר בו אני מאמינה שבסופו של דבר המשפחה שלי תקבל אותו.
כמו שאני לא יכולה בלעדיהם, הם לא יכולים בלעדיי. אני אוכל ליצור איתם קשר תמיד ובסופו של דבר הם יקבלו אותו. גם אם זה ייקח זמן, ואני בטוחה שזה ייקח, הם יקבלו אותו בסוף. אומנם אצטרך להקריב את הקשר עם המשפחה שלי לזמן מה אך יש לי הרגשה שסקוט לא יגרום לי להצטער על זה ולכן אני חושבת שקיבלתי החלטה.
"אני מצטערת אמא." לחשתי. "אני לא יכולה."
היא נראתה פגועה, מזועזעת, מאוכזבת. כל כך הרבה דברים שפשוט היה לי קשה להסתכל עליה והשפלתי את מבטי. "אל תעשי טעות מיה. אנחנו אוהבים אותך."
"אז אל תגרמי לי לבחור." הרמתי את עיניי אליה.
היא הנידה בראשה. "הוא לא בשבילך..." לחשה.
"אז אני מצטערת אמא." קולי רעד. "אבל יום יבוא ואתם תקבלו אותו והכל יהיה בסדר. אני בטוחה בכך."
היא נשמה עמוק ובלעה רוק, מתאפקת לא לבכות כשהיא אומרת: "אם הוא לא ישבור לך את הלב קודם."
"אני מצטערת..." לחשתי והתחלתי לבכות. היא הנידה בראשה באכזבה ועצמה את עיניה בחוזקה לפני שלקחה את התיק שלה ואת הדברים שהביאה איתה ופנתה אל הדלת. "כדאי שתמצאי לך עבודה." היה הדבר האחרון שהיא אמרה לפני שיצאה מהחדר שלי ובכלל מהדירה.
ישבתי קפואה על המיטה למשך דקות ארוכות. מעכלת את מה שקרה הרגע ומנסה להבין אם זה לא היה חלום. אמא שלי עזבה אותי והיא מפסיקה לממן אותי. מה אעשה? עבודה בתור סטודנטית לא תביא לי הרבה כסף כדי לממן את עצמי. טוב, יש לי עד סוף החודש והחודש רק התחיל. אלא אם כן אמא תחליט לא לשלם על החודש הזה או שאם היא שילמה אז היא תיקח את זה חזרה כי היא יכולה לעשות את זה בתחילת חודש.
אבל אמא שלי לא תעשה לי דבר כזה נכון? היא לא תיתן לי להיזרק ככה מהמעונות בלי שום מקום ללכת אליו. נכון? את מי אני שואלת בכלל. נאנחתי. אני מקווה שהיא לא תעשה את זה ותיתן לי זמן לארגן את עצמי החודש עם הכל.
אם לא... אין לי מושג מה אעשה אבל הדבר האחרון שאני רוצה זה ללכת הביתה.
א.......פ......ט....ר.......?????. לאאאא על מה אתן מדברות???????????.