פרק 29
שלושה ימים עברו. לא הייתי מסוגלת להתרכז ולא הייתי מסוגלת להתראות עם סקוט. הרגשתי רע. הרגשתי כל כך רע וזה בגלל אמילי ובגלל המחשבה שאימא שלי תגלה על כל זה. אמילי תספר לה הכל. מה אבא שלי יגיד?
אולי אני באמת עשיתי טעות שנתתי לו להיכנס לחיים שלי. אולי עשיתי טעות כשהסכמתי לתת לו הזדמנות. הוא לא בן אדם קל, הוא קשה כמו אבן ואני בקושי מצליחה לקרוא אותו אם בכלל. מה אם הכל הצגה? מה אם אני עוד כיבוש בשבילו? אני כזו מטומטמת. נתתי לו לנשק אותי ולשכב איתי מהר מידי.
כמו ילדה קטנה התלהבתי והתרגשתי מתשומת הלב שקיבלתי מבחור לוהט כמוהו. בתוך תוכי רציתי לרצות אותו. לא רציתי שיתרחק ואהבתי את המגע שלו עליי. זה לא הרגיש זר ולא נכון. ההפך. זה הרגיש הדבר הכי מוכר ונכון. כאילו רק הוא ידע איך לגעת בי ובכל זאת בגלל ההתרגשות הזו אני הסכמתי לו לכבוש אותי וזו כנראה הטעות שלי.
התחמקתי ממנו כבר שלושה ימים וג'ו אמרה לי שאפילו בא למעונות כמה פעמים אך בכל הפעמים האלה אני לא הייתי. וכשכן הייתי נעלתי את כל הדלתות כדי שלא יצליח להיכנס אם יגיע. אני לא סומכת על עצמי בסביבתו. הוא יצליח להגיד משהו שישנה את דעתי ואני אפול ברשת שלו פעם נוספת.
לא שמעתי מהמשפחה שלי מאז שדיברתי איתם בפעם האחרונה, לפני שלושה ימים. בדיוק כמו שדיברתי עם אמילי. אם הייתה מספרת ההורים שלי כבר בטח היו מתקשרים.
היום לא הלכתי לשום שיעור. לא היה לי חשק לקום מהמיטה. השעה עשר בבוקר ואני בוהה במסך הטלפון השבור שלי. אני צריכה לתקן אותו. השאלה היא מתי אתקן אותו. זו הדאגה האחרונה שלי כרגע. איאן גם התקשר אליי כמה פעמים.
עניתי לו פעם אחת ומאז לא עניתי כי כל מה שעשה היה לתקוף אותי בשאלות. אני יודעת שאני גם לא בסדר שאני עושה דבר כזה. אני לא בסדר שאני מתחמקת ממנו. מסקוט.
נבהלתי כשעל מסך הטלפון שלי שמה של ג'ו עלה. עניתי לה. "היי ג'ו." קולי שקט.
"היי בייבי." קולו של סקוט נשמע. הוא נשמע רגוע. לא משהו שציפיתי לו. קפאתי.
"מה... מה אתה עושה עם הטלפון של ג'ו?" שאלתי.
"פגשתי אותה באמצע הדרך לשיעור שלה. איפה את?" שאל ושמעתי את הנשימה העמוקה שנשם. יש לי הרגשה שהוא לא פגש אותה במקרה.
"סקוט אני לא –"
"זו שאלה פשוטה מיה." הוא ניסה לא להישמע חסר סבלנות אך זה לא כל כך עבד.
"בחדר שלי." מלמלתי.
"אני בדרך אלייך." הוא אמר ואז ניתק. נשפתי וקמתי כדי לצחצח שיניים ולהתבשם מעט. הרגשתי מלוכלכת, לא נקייה. כשסיימתי ואפילו החלפתי בגדים לטייץ שחור וחולצה לבנה קצרה עם ציור של אבטיח נשכבתי חזרה במיטה שלי והתכסיתי בשמיכה. התעסקתי קצת בטלפון אך לא הרבה והנחתי אותו על הכרית לידי.
כמה דקות ארוכות אחר כך דלת חדרי נפתחה וסקוט עמד בפתח וסרק את החדר שהרגשתי שהיה קצת מבולגן. "מיה." קולו שקט. הוא נאנח ונכנס פנימה. מתיישב על המיטה בחלל הריק הקרוב לבטני. הסתכלתי עליו ונשמתי עמוק. "מה קרה?" הוא ליטף את שערי ובחן את פניי.
"אני לא מרגישה טוב."
"אל תשקרי לי." הוא ביקש. "מה קרה? למה את מתחמקת ממני?"
הוא הסתכל על הטלפון הסדוק שלי והרים אותו. בוחן אותו. "מה קרה למסך שלך?"
"התנפץ." מלמלתי.
"ממה?"
"זרקתי אותו."
הוא קימט את מצחו בדאגה. "למה?"
"אמילי מתכוונת לספר להורים שלי. היא לא... היא לא קיבלה את העובדה שאנחנו יוצאים כל כך טוב." דיברתי בשקט. "עזוב סקוט אני לא רוצה לדבר על זה אני פשוט רוצה קצת זמן."
"זמן למה?" הוא כיווץ מעט את גבותיו.
"לחשוב. זמן לעצמי."
"מה היא אמרה לך מיה?" הוא נשמע מעט מעוצבן. "את חושבת שלא תוכלי להתמודד עם ההורים שלך? היא באמת הצליחה להפחיד אותך?"
התיישבתי כדי להיות איתו בגובה עיניים. "זה לא רק זה." אמרתי באנחה.
"אז?"
"היא גרמה לי לחשוב ולהיזכר בכל מה שקרה לפני... לפני ניו יורק." אמרתי והשפלתי את מבטי. משחקת עם אצבעותיי בעצבנות.
"מיה תסתכלי עליי." היא ביקש ואני נשפתי והרמתי את עיניי שהצטלבו עם שלו. "מה שהיה בלוס אנג'לס נשאר שם. עברנו את זה. בלוס אנג'לס רציתי לפגוע בך. היום אני לא מסוגל אפילו לסבול את המחשבה שאפגע בך באיזושהי צורה." הוא הביא את ידו תחת סנטרי ואחז בעדינות.
שתקתי.
"אני לא הולך לשום מקום בייבי..." הוא לחש. "אם צריך נתמודד עם ההורים שלך אבל תאמיני לי שהם לא יהיו מכשול. ואני כבר אמרתי לך שאני יכול לדבר עם אמילי."
"לא!" אמרתי בחדות. "אתה סתם תחמיר את המצב."
"בסדר." אמר והסתכל לי בעיניים. "פעם הבאה תדברי איתי מיה, אל תתחמקי ממני אחרת לא אוכל לעזור לך."
שתקתי.
"בסדר?" שאל. הנהנתי.
"תעני לי." ביקש.
"בסדר." לחשתי. הוא הנהן ורכן כדי לשתול נשיקה קלילה על שפתיי וכשהתנתק ליטף את שערי ומשך אותי לזרועותיו. גבי צמוד לחזהו וזרועותיו עוטפות אותי. ישבתי מחובקת איתו והרגשתי רגועה יותר ממה שהייתי קודם.
"לא משנה מה יקרה מיה אני לא אשאיר אותך לבד. יש לך את המילה שלי." הוא לחש ואני הטיתי את ראשי מעט לאחור כדי להסתכל עליו. הוא נישק אותי שוב והפעם נשכבנו על המיטה שלי בתנוחת כפיות. דקות ארוכות אחר כך, בעוד שזרועותיו של סקוט עוטפות אותי שמתי לב לנשימותיו הסדירות והבנתי שהוא נרדם. כמה זמן אחר כך שקעתי בשינה יחד איתו והרגשתי בטוחה.
אין לי מושג כמה זמן עבר אבל התעוררתי בגלל הטלפון של סקוט שלא מפסיק לצלצל. לא נראה שהוא התעורר, כנראה הוא ישן חזק או שהוא פשוט מתעלם. הייתי עם הגב אליו בעוד זרועו עוטפת אותי במיטת יחיד הקטנה שלי.
"סקוט..." מלמלתי. הוא לא התייחס. "סקוט הטלפון שלך." הרמתי את ידי אל כיוון גבי כדי לנער אותו מעט. הוא נהם כמעט חרישית וזז מעט קדימה, נצמד יותר אל גבי כדי כנראה להוציא את הטלפון שלו מהכיס. הוא ניתק וחזר לישון. עצמתי את עיניי.
הטלפון שלו שוב צלצל. "בן זונה..." מלמל והתרומם קלות באנחה. "מה אשטון?!" הוא נשמע מעוצבן. התכווצתי מעט מהטון הזועם ומחספוס קולו מהשינה. לא שמעתי מה אשטון אמר. "לא. אני לא מגיע." אמר. אשטון דיבר. "הבחורה שלי צריכה אותי."
צביטת בהלה הורגשה בליבי ואז השמחה הקטנה לאחר שקרא לי הבחורה שלי. חייכתי חיוך קטן. עוד הייתי בגבי אליו.
שקט.
"סתום את הפה המזדיין שלך!" הוא הרים את קולו. נבהלתי נשכבתי על גבי מאחר וסקוט חצי התרומם ונתמך בידו הפנויה, היה לי מקום והסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי ואז על הקיר. "לך תזדיין אשטון אתה יכול להסתדר עם איא- לא, לא מעניין." הוא לא הפסיק לקלל. זה קצת לא היה נעים לשמוע אך כמובן לא התערבתי.
שקט.
"בסדר. בסדר. בסדר. סתום את הפה אמרתי בסדר תן לי שעה ואגיע." אמר ברוגז וניתק. התאכזבתי לשמוע שבסוף ילך אך אני גם מבינה למה אשטון בטח התעקש. זו עבודה של שניהם וסקוט הבריז או לקח ימי חופש בגללי יותר מפעם אחת כמו למשל סוף השבוע בצימר.
הוא נאנח ונשכב חזרה. זזתי מעט כדי לפנות לו מקום ונשכבתי על הצד כשפניי מולו והוא נשכב על הצד כך שפניו מולי. "אני צריך ללכת." אמר ובחן את פניי בריכוז. הוא הרים את ידו כדי ללטף את שערי ליטוף קל עד שעצר כשחפן את הלחי שלי.
"שמעתי." לחשתי. "איך ישנת?"
"טוב מאוד." הוא חייך אליי וחשף את גומותיו.
לא יכולתי שלא לחייך.
"ואת?"
"טוב מאוד." עניתי בחיוך והוא צחק קלות והתרומם מעט כדי לנשק אותי וללטף את פניי. "תבטיחי לי משהו מיה..." ביקש בשקט, קולו צרוד מעט מהשינה מה שהוסיף לקולו העמוק. המהמתי.
"תבטיחי לי שלא משנה מה יקרה עם ההורים שלך..." לחש. "לא תעזבי אותי."
פתחתי את פי באותה מהירות שבה סגרתי אותו. נשמתי עמוק וסרקתי את פניו. עיניו הכחולות והכהות ננעצו בעיניי הכחולות בהירות. הוא חיכה ואני לא ידעתי אם אני באמת יכולה להבטיח דבר כזה מכל הלב. אומנם הוא משפיע עליי ולגמרי כבש אותי בכל המובנים אך אני לא רוצה להסתכסך עם המשפחה שלי. עם ההורים שלי. הם חשובים לי. אבל סקוט... סקוט הוא משהו אחר, הוא לא כמו הבחורים האחרים שפגשתי בחיי ואפילו שלא היו הרבה יכולתי להבחין שהוא שונה.
הוא משדר כל הזמן כוח, עוצמה ושליטה. הוא הראשון שלי בהכל. לא הייתי רוצה לוותר עליו. הוא מרגש אותי כל פעם מחדש והוא מפתיע אותי כל פעם מחדש. נקשרתי אליו. אולי העובדה שנקשרתי אליו היא ברכה ואולי היא קללה אבל אני לא מרגישה שאני יכולה להשתחרר ממנו בקלות
"אני מבטיחה." אמרתי לבסוף.
הוא חייך חיוך עדין ונישק אותי שוב. מעמיק את הנשיקה אחרי דקה פחות או יותר אחר כך ומחדיר את לשונו לפי, מלטף את לשוני ועם ידו הפנויה, מאחר והשנייה תומכת בגופו כך שלא ייפול עליי, הוא מלטף מטה אל בטני ומחדיר את ידו תחת חולצתי ועולה עד שהוא מלטף עם אגודלו את הפטמה שלי וגורם לי לגנוח לפיו. כשנצמד אליי הרגשתי כמה קשה הוא.
הוא התנתק מהנשיקה אך לפני שעשה זאת נשך קלות את השפה התחתונה שלי. הוא השחיל את ידו החוצה מחולצתי והחל ללטף את גופי בעוד הוא מנשק את צווארי, מוצץ ומלקק, מלטף את עורי עם לשונו. גנחתי את שמו והוא הרים את מבטו ואת ידו שליטפה אותי כדי להסיט את שערי מאחורי האוזן ולחייך אליי. חייכתי אליו חזרה מעט במבוכה והוא נישק אותי שוב.
בעודנו מתנשקים הדלת נפתחה כאילו בעטו בה כדי שתיפתח. סקוט ואני התרוממנו במהירות. אני לישיבה והוא בהיכון לעמידה כשפתאום ראינו שמי שהרס לנו את הרגע הייתה לא אחרת מאשר אמא שלי.
והיא הביטה בנו, במיוחד בי, בתדהמה.
פרק יעלה כל ימי ראשון שיהיה שבוע טוב לכולן ❤️