שבוע עבר מאז שהיינו בסנוקר. לא פחדתי ככה בחיים שלי, כל יום חיכיתי למכה הזאת שלהם. חיכיתי לשמוע עוד שמועות לגביי אבל אז הכתה בי המחשבה, כולם מפחדים מהם- בטוח לא בגלל שהם מפיצים שמועות.
מה אם הדבר הבא הוא לא שמועה? מה הם כבר יכולים לעשות? הם באמת ילכו רחוק איתנו? אני לא מכירה אותם ולכן אני לא יודעת את התשובות לשאלות האלו. אני מקווה שהם ויתרו לנו, הרי עבר שבוע.
אני ואמילי מדברות על זה כל יום בימים הראשונים היינו אפילו ישנות אחת אצל השנייה. באותו היום, אחרי שסקוט אמר לנו שהבחירה בידינו הם נתנו לנו ללכת, הרי הם לא באמת יכולים להחזיק אותנו בכוח... נכון?
השעה האחרונה בדיוק הסתיימה, חיכיתי לאמילי בכניסה לבית ספר. משם הלכנו לעיר כדי לאכול צהריים יחד. הלכנו למסעדה איטלקית והזמנו לנו פסטה, רביולי וסלט. דיברנו על הלימודים לשם שינוי, היא ביקשה שאני אעזור לה ללמוד למבחן שיש לנו בביולוגיה, כמובן שהסכמתי.
הלכנו אל הבית של אמילי, אח שלה ליאו והחבר שלו ג'יי-ג'יי ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה. כשנכנסנו הם הפנו את מבטיהם אלינו. שערו החום בהיר והמתולתל של ליאו מעט פרוע, כנראה הוא ישן, עיניו הירוקות-כחולות בולטות בגלל הסווטשרט בצבע ירוק-זית שהוא לובש עם טרנינג אפור.
ג'יי-ג'יי לבוש בסווטשרט לבן וטרנינג כחול עיניו החומות נעוצות בנו ושערו השחור מסורק לאחור. זיפים עדינים מעטרים את פניו והוא נראה גברי ברמות.
"היי," אמרה אמילי. "אין לכם חיים או משהו כזה?"
שני הבנים גיחכו וגלגלו את עיניהם. "מה קורה מיה?" שניהם שאלו אותי.
חייכתי אליהם ועקפתי את הספה כדי להתיישב איתם. "לא! לא! לא! מיה! אל תישארי איתם עכשיו שעה." אמילי רטנה. צחקתי והתיישבתי ליד ג'יי-ג'יי שמשך אותי לחיבוק צדדי, חיבקתי אותו חזרה והתנתקנו.
"עזבי אותי אמילי, היא מבינה עניין." אמר ליאו.
"איזה עניין בדיוק? לא תידבק בעצלנות." אמרה אמילי.
"שתקי." שניהם אמרו לה ואני צחקתי. אמילי וליאו התעדכנו ביניהם איפה הוריהם, אני נחתי על הספה וצפיתי איתם בטלוויזיה. כעבור שעה בערך קמתי כדי שאני ואמילי נוכל ללמוד אך כשעלינו לחדר שלה, נשכבנו על המיטה וכל מה שעשינו היה לדבר.
"את יודעת, חשבנו על הגרוע מכל אבל אני חושבת שזה מה שהם רוצים. הם רוצים שנפחד." אמרה אמילי. "בינתיים זה עובד להם." היא נאנחה.
"אנחנו חושבות על זה יותר מידי." אמרתי.
"ובצדק מיה." היא אמרה. "שמעתי עליהם הרבה דברים. את יודעת כמה אנשים פתאום נעלמו אחרי שהתעסקו איתם?"
"הם לא יעלימו אותנו בגלל שמועה אמילי." אמרתי בכעס. שתינו בוהות בתקרה. אמרתי את המילה יעלימו בזלזול. "איזה סיפורים יש עליהם? לא שמעתי אפילו אחד."
"מאיזה תקופה את רוצה? בית ספר או בשנים האחרונות?" שאלה.
"ספרי לי גם וגם." ביקשתי. "תספרי לי עליהם. אני לא יודעת כלום."
"טוב..." היא אמרה. "אני אספר לך על אשטון קודם או על סקוט?"
"סקוט." מיהרתי לומר. היא הסתכלה עליי ואז אני הסתכלתי עליה. "מה?" שאלתי.
"החלטת מהר..." היא העירה.
"אז?"
"כלום." היא אמרה. "אני אספר לך על סקוט."
"קדימה אני שומעת." אמרתי והיא גיחכה.
"הוא היה ילד שקט, אף אחד לא הסתכל עליו כי הוא לא היה נראה מאיים בעיני אף אחד. היום הוא לגמרי ההפך אבל אני אגיע לזה. הוא ואשטון הכירו בכיתה ו'. אשטון היה תלמיד חדש וגם הוא היה די שקט ומופנם."
"את בטוחה שאת מדברת עליהם?" שאלתי.
"כן, תקשיבי." היא מיהרה לומר. "יום אחד, אחד המורים ממש כעס והוא הוציא את הכעס שלו על תלמיד, על אשטון. הוא התחיל לדבר אליו לא יפה וממש להוריד לו את הביטחון על המצב הלימודי שלו... סקוט קם להגן עליו והרבה סיפרו שהם היו ממש מופתעים מזה. כשסקוט הגן על אשטון, הביטחון של אשטון עלה וגם הוא יצא להגן על עצמו ביחד עם חברו. מאז הם הגנו אחד על השני תמיד, הם היו אפילו רבים מכות אחד בשביל השני ומשם המוניטין נבנה."
"יש הרבה סיפורים כאלה אמילי... הם זה משהו אחר..." אמרתי והסתכלתי עליה.
"צודקת." אמרה. "בגלל שהם הרגישו כל הזמן בלתי מנוצחים הם עשו הרבה בעיות והרבה שטויות. הם היו מתחילים ריבים סתם והם גרמו לתלמידים להגיע לבית חולים. פעם אחת היה למישהו סיכון אמיתי לחייו. בכל מקרה, אנחנו מדברות על סקוט למרות שהסיפור עליו יכלול תמיד את אשטון...
אבא של סקוט היה מכה אותו ואת אחותו. אחותו גדולה ממנו בשנתיים. אמא לא הייתה להם, היא נטשה אותם כשסקוט היה בן שש, אמרו לי שהוא מאשים את עצמו בכך שאמא שלהם נטשה אותם אבל אי אפשר לדעת איתו. הם גדלו עם אבא מכה, שלא ידע איך לגדל שני ילדים בעצמו. כשסקוט היה בן חמש עשרה הוא עמד מולו פעם ראשונה והחזיר כדי להגן על אחותו. אבל ילד בן חמש עשרה לא היה יכול על גבר בן ארבעים ומשהו ולכן אחרי שאבא שלו סיים איתו הוא לא הגיע לבית ספר שבועיים.
כשאחותו חגגה יום הולדת שמונה עשרה היא גנבה מאבא שלה כל כסף שמצאה והיא גם השתמשה בכסף שחסכה כדי לקחת איתה את סקוט ולהשכיר דירה איפשהו, ששניהם יגורו לבד, בלעדיו. אחרי שברחו, אבא שלו מעולם לא חיפש אותם. היא הפסיקה ללכת ללימודים כדי לעבוד שיהיה לה ולסקוט כסף. היא הייתה האימא.
סקוט, כדי לעזור לאחותו הגדולה חיפש עבודה בעצמו. אשטון לפעמים עזר לו עם הכסף אבל גם לו היו בעיות משלו..."
"תספרי לי על אשטון עכשיו..." ביקשתי בשקט ובלעתי רוק.
היא נאנחה. "אשטון מגיע ממשפחה עשירה. משפחה עשירה וקשה, הם רצו שיעשה הרבה דברים שלא רצה לעשות, ללכת לחוגי העשרה שלא אהב בכלל ובעצם המשפחה שלו גרמה לו לשנוא אותם. הם לא היו נותנים לו מה שהוא רוצה אלא אם כן עבד בשביל זה בבית.
הוא סבל איתם, הכסף לא היה שווה לו והוא העדיף לשבת ולא לעשות כלום מה שהכעיס מאוד את ההורים שלו. כשהיה בן שבע עשרה הוא רב עם ההורים שלו ובתור עונש הוריו העיפו אותו מהבית כדי שיראה איך זה לחיות בחוץ ולא בוילה שגרו למשך לילה אחד. אשטון לא חזר הביתה מאז. הוריו כן חיפשו אותו, כשמצאו אותו והבינו שאשטון לא רוצה שום קשר אליהם הם שלחו לו סכום כסף גדול שאותו לא רצה לקחת אך היה מוכרח מאחר וגר עם סקוט ואחותו והם היו זקוקים לכסף הזה."
חשבתי על כל מה שאמילי סיפרה לי. הם כאלה בגלל המשפחות שלהם, אולי לא הכל בגלל המשפחות אבל זה בהחלט השפיע. "איך הם הגיעו לסנוקר? הם נראים די עשירים היום..."
"זה כי הם באמת עשירים. הכסף שההורים של אשטון הביאו להם היה באמת סכום גדול, סכום מספיק גדול בשביל לממן אותם לכמה חודשים טובים וכדי לקנות מקום קטן. הם התחילו עם העסק הזה עם שלושה שולחנות ותוך שנה הם נהפכו להיות משהו גדול. הרבה אומרים שהם עשו עסקאות מפוקפקות והרבה אומרים שזה בזכות עבודה קשה."
"ומה את חושבת?"
"זה כמו ששאלת אותי אם אני חושבת שהם מהעולם התחתון. אני בטוחה שהם עשו עסקאות מפוקפקות. להיות בן עשרים ולפתוח מועדון סנוקר הכי מצליח בלוס אנג'לס? כל החיים שלהם זו עסקה מפוקפקת. אני חושבת שהם עובדים אצל אנשים ושהם לא רק מנהלים את הסנוקר."
"ממש פיתחת עליהם תאוריה." צחקתי. היא הסתכלה עליי וגיחכה.
שתינו היינו שקטות וחשבנו על כל מה שאמילי סיפרה עכשיו. אני בטוחה שיש עוד לסיפורים עליהם, אמילי אולי יודעת דברים אבל היא לא יודעת הכל והיא לא יכולה לספר לי כל פרט ופרט על החיים שלה. מה שאנחנו יודעות עכשיו זה שהרבה אנשים חשים מאוימים ומפחדים מהם, שיש להם מועדון סנוקר הכי מצליח בלוס אנג'לס...
אני חשה מאוימת, אני מפחדת מהם ואני אפילו לא מכירה אותם. לא שמעתי עליהם עד מסיבת 'איקס'. אולי החיים שלהם לא היו דבש אבל הם בחרו ללכת בדרך שבה יש להם יותר אויבים מחברים, אם אשטון באמת קיבל סכום כסף גדול והשתמש בו, למה לא למען מטרה טובה? למה לא למען לימודים כלשהם? להיות עורך דין, או מהנדס של משהו, או רופא... דווקא מועדון סנוקר? זו בחירה.
לקראת השעה תשע אמילי הקפיצה אותי הביתה. כשהגעתי אמרתי שלום להורים שלי ולאחותי הקטנה בת השתיים עשרה ועליתי לחדר שלי, נכנסתי להתקלח ומרוב שהייתי בלחץ וחרדות ואני עדיין חשה בכך נרדמתי מהר, הלחץ התיש אותי.
בבוקר התעוררתי כי שמעתי את אמא שלי צועקת בהיסטריה. קפצתי מהמיטה כאילו בכלל לא ישנתי, ירדתי במדרגות וכמעט מעדתי אך הצלחתי להגיע למטה בבטחה. אבא שלי גם רץ במדרגות וכך גם אחותי. יצאנו אליה החוצה ומה שראינו גרם לי ולאחותי לקפוא במקום. אבא שלי מיהר לעמוד לידה.
"מה לעזאזל קרה?!" הוא שאל. אמא שלי התחילה לבכות כנראה מהלחץ וההלם.
כל החלונות ברכב שלה ושל אבא שלי היו מנופצים. אפילו השמשה. הגלגלים היו מפונצ'רים. זה הם. אבא שלי בדק אם משהו נגנב, שום דבר לא נגנב. זה מה שהם החזירו לי. איך הם יודעים איפה אני גרה? הרגשתי את הלחץ נבנה והפעם לא יכולתי להתאפק, הקאתי. אחותי החזיקה לי את השיער ואני המשכתי להקיא. אבא שלי מיהר אליי.
אחותי הייתה בהלם ולא הייתה מסוגלת לדבר.
"בואו כנסו כולם." אבא שלי אמר. אמא שלי גם הייתה קפואה במקומה ולכן הוא היה צריך לגרור אותה. הוא סגר את הדלת של הבית אחרי שנכנסנו. אמא שלי בכתה בלחץ וגם אני.
"אני לא יודע מה חיפשו פה אבל שום דבר לא נגנב, אמרתי לכן את זה כבר. אנחנו נתקשר למשטרה שיחקרו את העניין."
"זה הרבה כסף לתקן את כל מה שהם עשו..." אמא שלי אמרה ומשכה באפה. אחותי הקטנה חיבקה אותי ואני חיבקתי אותה חזרה.
"אל תדאגי בקשר לזה קאלי. אני דואג לזה, בסדר?" אבא שלי אמר והחזיק בכתפיה, מנסה להרגיע אותה בכך שהוא משפשף את ידיו על זרועותיה, היא הנהנה והוא משך אותה לחיבוק ואז סימן גם לנו לחבק אותם. חיבקנו אותם.
"הכל בסדר, כולנו בסדר וזה מה שחשוב." אבא שלי אמר. "בנות לכו תתארגנו אני אזמין לכן מונית לבית ספר..."
מיהרתי אל החדר שלי, הוצאתי את הטלפון מהמטען וחייגתי לאמילי. "אמילי." אמרתי כשהיא ענתה.
"הם שברו את החלונות ופינצ'רו את הגלגלים?" היא שאלה ישר, נשמעת לחוצה.
"כן." יבבתי.
"מה ההורים שלך אומרים? סיפרת להם?" היא שאלה.
"לא. את סיפרת להם?" שאלתי.
"לא." היא אמרה. "את באה לבית ספר?"
"כן."
"נדבר שם. ביי מיה."