פרק 4:
"מה תרצה להזמין?" שאלתי מתעלמת משאלתו ומפנה את מבטי לפנקס. "שאלתי שאלה ואני לא רוצה לחזור עליה, לאלי." הוא אמר בקול עמוק ומחוספס, מהדק את לסתו. "כך גם אני." אמרתי מרימה את מבטי לעברו. "שאלתי שאלה ואני לא רוצה לחזור עליה." הוספתי.
"שאלתי. מי. זה. האיש. הזה." הוא אמר בקול כועס, מפנה את מבטו אליי מן השולחן וחושף בפניי את עיניו. הן כהות מידי, כמעט שחורות. האם עיצבנתי אותו?
אממ לא, מה פתאום! מה גורם לך לחשוב ככה טיפשונת?? המחשבות שלי צחקו עליי.
"האיש הזה הוא לא עניינך." אמרתי נועצת בו מבט. "כך גם החיים הפרטיים שלי." הוספתי לא שוברת את קשר העין שבינינו. העיניים שלו מתכהות יותר והופכות לאפור כל כך כהה, שההבדל בין צבע עיניו כרגע לשחור כל כך דק.
"עכשיו, אשמח לדעת. מה תרצה להזמין?" אמרתי לאחר זמן מה של שתיקה. "רק כוס מים קרים, בבקשה." הוא אמר מהדק את לסתו ושולח לעברי חיוך מזוייף. שלחתי לעברו את אותו החיוך והלכתי.
--------
"בבקשה, תהנה." אמרתי לסטיב כשהנחתי את המנה שלו לפניו. "וואו." הוא אמר מביט במנה ומסיט את מבטו לעברי כמה פעמים. "לא צחקת כשאמרת שתגישי לי את המנה הכי יקרה, הא?" הוא שאל מגחך וסוחף אותי יחד איתו. "בתיאבון." אמרתי לסטיב ופניתי לשולחנו של מר עיניים אפורות.
"כוס מים קרים." אמרתי מניחה את הכוס על השולחן. "שבי איתי." הוא אמר מביט בי. "יש לי עבודה ואין לי זמן." אמרתי מביטה בעיניו וממהרת להוסיף: "עבורך."
פניתי ללכת והוא תפס את ידי. "לפי מיטב ידיעתי, את ממלצרת רק אותי ואת ה... איש הזה." הוא אמר בזלזול.
"אז תשמח גם לדעת שאני מעדיפה לשבת איתו מאשר איתך." אמרתי מושכת את ידי מאחיזתו.
הלכתי לשולחן מספר 7 שם סטיב ישב. "אז סטיב, אתה נהנה מהארוחה?" שאלתי אותו מגחכת טיפה. "זה דווקא ממש טעים." הוא אמר מנקה את פיו עם נייר. "אבל אני לא יכול לסיים את זה לבד. תשבי איתי?" הוא שאל בחיוך. "אני יכולה רק באישורה של קייט, מנהלת המשמרת." השבתי לו על שאלתו. "אוקיי, אין בעיה." הוא אמר, קם ממקומו.
"לאן בדיוק אתה הולך?" החזקתי בזרועו ושאלתי. "לשאול את קייטי אם את יכולה לשבת ולסעוד איתי." הוא אמר מביט בי. "זה קייט ואתה לא יודע איך היא נראית." אמרתי מגלגלת את עיניי. "איך היא נראית?" הוא שאל מרים את גבותיו. לומר לו או שלא? היססתי מעט.
מצד אחד, לא אכלתי משהו אחר מלבד העוגיות בבוקר. מצד שני... טוב, אין כל כך צד שני.
"הבלונדינית שעומדת ליד שולחן מספר 4" אמרתי לו משחררת את זרועו.
חיכיתי ליד שולחנו והוא חזר תוך כמה דקות קצרות. "נו, מה היא אמרה?" שאלתי אותו בקוצר רוח. "היא אמרה כן!" הוא אמר מחבק אותי. התיישבתי ממולו וחייכתי אליו. "תסכים איתי שזה היה נלהב מידי יחסית לזה שאני יכולה לשבת לאכול איתך?" "לגמרי." הוא ענה. "ואם להיות כנה," הוספתי. "המשפט שאמרת נשמע כאילו הצעת לה נישואים." אמרתי מצחקקת. "מה? לא נכון!" הוא אמר צוחק.
"תגיד את זה לכל האנשים שמסתכלים עלינו." אמרתי לו מסיטה את מבטי אל עבר האנשים, תופסת בעיניי את מר עיניים אפורות עם עיניים שחורות לגמרי.
--------
"די אני לא יכולה יותר!" אמרתי לאחר כמה דקות בהן אני וסטיב ישבנו לאכול. "טוב. אם כך, כנראה שאני אצטרך לסיים את זה לבד." הוא אמר ברשמיות וצחקקתי מעט, קמה ממקומי. "תהנה." אמרתי מפריחה לעברו נשיקה בדרמטיות. הוא תפס אותה בדרמטיות גם כן והצמיד אותה לליבו, מניד את עפעפיו במהירות וגורם לי לצחוק.
"לאלי, מה עם הבחור בשולחן 8?" קייט שאלה לפתע מאחורי גבי, גורמת לי לקפוץ מעט בבהלה ולהסתובב ולסטיב לגחך. "אני בדיוק הולכת אליו." אמרתי במבוכה קלה. פניתי ללכת אך קייט אחזה בזרועי בעדינות.
"הוא נראה כועס." היא אמרה והתקרבה. "יותר נכון זועם." היא הוסיפה בשקט. "אני אטפל בזה." שלחתי לה חיוך כדי להרגיע אותה מעט. היא שיחררה את הזרוע שלי והניחה לי לגשת אליו.
"אז... תרצה משהו נוסף?" פניתי אל מר עיניים אפורות. הוא שיחק עם הכוס הריקה בידו וגיחך. "לא." הוא אמר מרים את מבטו אליי, חושף בפניי עיניים רגועות יותר מקודם.
"את יודעת מה?" הוא שאל לאחר מספר שניות. "האמת היא שכן." הוא הוסיף מוריד את מבטו אל ידו שמשחקת בכוס.
איך כל דבר שהוא עושה נהפך אוטומטית למושך?
"כן?" אמרתי מאיצה בו. "למה איתו כן ואיתי לא?" הוא אמר חושף בפניי את עינייו שוב. "כי איתו רציתי ואיתך לא." אמרתי נועצת בו את עיניי החומות.
לאט לאט התפתח לו קרב נעיצת מבטים ביני לבינו. עיניים אפורות אל מול עיניים חומות. בכל שנייה שעברה עיניו התכהו יותר ויותר עד שהפכו לכהות כמו מקודם, כשהוא צפה בי ובסטיב.
"האם התשובה שלי מספקת אותך?" שאלתי לא מורידה ממנו את מבטי. "לא." הוא ענה בקולו העמוק והצרוד במעט, לא מוריד את עיניו ממני.
"אני חוששת שתצטרך להסתפק בה." אני משיבה לו על תשובתו בחיוך מזוייף והוא בתגובה מגחך ומגלגל את עיניו.
אלוהים. הלב שלי החסיר פעימה ברגע הזה.
למי אכפת? ניצחת הרגע בקרב שהוא בכלל לא מודע אליו. הצד הציני של מחשבותיי העיר. "חשבון?" שאלתי מנתקת את מבטי ממנו. "כן, למה לא?" הוא אמר מגחך ומושך בשיערו לאחור.
שלום לאלי, כאן השכל שלך. תפסיקי לרייר עליו ותצילי טיפה מהכבוד העצמי שלך. תודה. המחשבות הכו בי שוב, גורמות לי לגחך מעט ולו להרים גבה.
כאילו זה אפשרי.
--------
"הנה החשבון." אמרתי, מגישה לעיניים אפורות את החשבון. "הנה." הוא אמר מניח על השולחן כסף. הרמתי אותו וספרתי אותו.
"יש פה יותר מידי." אמרתי מרימה את מבטי מהכסף אליו. "נכון." הוא אמר קם מהכיסא. "שלך." הוא אמר בפשטות והתקרב אליי. "זה יותר מידי." אמרתי מתכוונת להחזיר לו את הכסף המיותר.
"זה טיפ." הוא אמר נוגע בידי, מסרב לקחת את הכסף. "זה יותר מידי לטיפ ועוד על כוס מים." אמרתי מביטה בעיניו. "קחי את זה." הוא אמר מביט עמוק אל תוך עיניי ופונה ללכת. "תודה." מלמלתי בשקט.
הלכתי לשולחנו של סטיב רואה שם אותו יושב עם ידיו על בטנו ומולו צלחת ריקה. "לא נראה לי שהיה לך קשה לסיים את זה לבד." אמרתי מנסה להחניק את צחוקי. הוא הסתכל עליי וצחק.
"זה החשבון." אמרתי מגישה לו אותו. הוא הסתכל על החשבון ואז עליי, חוזר על כך כמה פעמים. "את מרשעת!" הוא אמר צוחק.
"אמרתי לך שאני אביא לך את המנה היקרה ביותר." צחקתי מחזיקה את בטני. "יש לך מזל שזה היה שווה את זה." הוא אמר מחייך ומניח את הכסף על השולחן.
"תכניס חזרה חצי מהסכום." אמרתי לו. "אני אשלם חצי." הוספתי מוציאה את הסכום המספיק מהכסף שעיניים אפורות נתן לי כטיפ. "לא, זה בסדר וגם בקושי אכלת משהו." הוא אמר נוגע בידי לסירוב קבלת הכסף.
"סטיב בבקשה." "לא." הוא אמר. מפה לשם התנהל לו וויכוח שבו הוא ניצח ואני נותרתי עם פרצוף זועף.
"אז... מתי ניפגש שוב?" הוא אמר קם ממקומו. "זה לא תלוי בי." אמרתי מרימה את ידיי, פונה ללכת. "אז במי זה כן תלוי?" הוא אמר הולך אחריי. "תראה, לך יש את המספר ולי לא." אמרתי עוצרת ומסתובבת אליו, משלבת את ידיי ומחייכת אליו.
"אה נכון." הוא אמר מגרד מאחורי ראשו במבוכה. "אז היום בערב?" הוא שאל בחיוך. "אתה לא יכול לקבל מספיק ממני, הא?" אמרתי בציניות.
"זה קצת בעייתי. היום אני עובדת גם בערב." אמרתי מנסה לגרום לזה לא להישמע כמו תירוץ. "אה." הוא אמר בקול נמוך קצת. "אבל אולי אני אבקש ממייק לשחרר אותי מוקדם יותר." הוספתי והוא חייך את חיוכו היפה. "אוקיי. אז היום, נכון?" "כן, נדבר על זה מאוחר יותר." אמרתי מחייכת ומחבקת אותו.
הוא עטף אותי בחיבוק נעים וראשי היה על כתפו. פקחתי את עיניי וראיתי את עיניים אפורות עומד מאחורי סטיב. עיניים אפורות לא היו שם, שחורות כן.
ניתקתי את החיבוק מסטיב, מביטה בעיניו הכהות והוא הידק את לסתו. הוא התקדם למקום בו ישב, לוקח את המעיל שלא שמתי לב לקיומו וצועד אליי.
הוא רכן אל אוזני ואמר בקול מחוספס: "ודרך אגב, אין בעד מה."
הוא פנה אל היציאה, משאיר אותי עם צמרמורת נעימה ואת סטיב עם מבט מבולבל.
------------------
היי! הפרק היה אמור לעלות אתמול, אבל שכחתי. מצטערת. 💕
הפרק הזה מוקדש ל- @stavit1111.