בהתחלה אני לא רואה דבר מלבד גוש גדול של אנשים במדים אדומים שמסתער לעברינו. אני מנצלת את השניה הזאת בשביל להוציא את הסכין שבנעלי ותוקעת אותה בגבר הראשון שבא לכיווני, מתנשפת.
אם הייתי מאחרת רק בשניה...
ברגע החופשי שנותר לי אני מנסה לחפש אחר אנשים מוכרים מסביבי. ארתור כמה מטרים קדימה ממני, נלחם בגבר בעזרת חרבו.
לא היו לו אקדחים קודם?
אני יודעת שרוב הצוות מאחוריי, אבל אני לא יכולה להסתכל אחורה- בכל רגע יכול לבוא חייל צרפתי אחר ולהרוג אותי בזמן שאני לא אשים לב.
אני מקווה שוויל וג'ייק בסדר. אני מקווה שכולם בסדר.
אני רואה את ג'יימס- לא החבר של ארתור עם המשקפיים הקטנים, אלא ג'יימס השני שהוא הבוס של ג'ייק, והוא מתקדם לאיזור הלחימה שלי, נלחם תוך כדי בגבר צרפתי אחר.
אני מסיטה את מבטי ממנו בלית ברירה, מחליטה להתרכז בגבר הבא שבא מולי.
הבחור הראשון לא היה בעיה, כי הוא היה פזיז מידי ויכולתי להרוג אותו בלי להתאמץ, אבל עכשיו זה המבחן האמיתי שלי.
הצעדים שלי שקטים. אם אני רוצה לחזור בחיים לספינה, אני צריכה להיות חכמה ומרוכזת, לא לתת לאף אחד לפגוע בי, לא לתת לאף אחד להרוג אותי. וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות.
אני מכניסה את הסכין לכיסי, מוציאה מהנדן שקשור למכנסיי את חרב הדרקון שלי, אותה חרב עם חריטת הדרקון שמצאתי ביום הראשון שלי פה בספינה, מביטה בה למשך כמה שניות.
לפחות עכשיו תהיה לה שימוש.
פעם, כשהייתי עוד ילדה קטנה, וויליאם אמר לי שלחימה היא כמו ריקוד. הצעדים צריכים להיות מחושבים מראש, ואם ארצה להצליח עליי להיות מרוכזת. הוא אמר לי שאם ארצה להילחם אני צריכה לנצל כל יתרון גופני שיש לי ולזוז בקלילות עד כמה שזה יכול להיות קשה.
בהמשך למדתי שהחרב היא ההמשך של היד שלי. למדתי שאיך שאתחייס לחרב שלי כך היא תתייחס אליי בחזרה, ושבסופו של דבר, בקרב האמיתי, לא תישאר לי דבר מלבדה. למדתי לדייק בפגיעה ולזוז בקלילות ולנצל את חולשותיו של היריב ואפילו לנצל את נקודות החוזק שלו, למדתי ששדה הקרב הוא לא משחק ושאנשים מתים זה משהו שצריך להתרגל אליו, אפילו אם הם חברים שלי.
ועכשיו... איך אני אמורה ליישם את כל מה שלמדתי?
אבל אחרי כל החוקים שלמדתי, הפנמתי רק דבר חשוב אחד- במלחמה אין באמת חוקים.
התקיפה הראשונה של החייל הצרפתי מפספסת אותי בסנטימטר. אני ממהרת לקחת את החרב של החייל שהרגתי ממקודם, מתחילה להטיח אותה בחרבו של הגבר שמולי. אף פעם לא נלחמתי בנשק שלא שלי, אבל חרב הדרקון שלי נמצאת מתחת לבגדיי ואין לי זמן להוציא אותה.
הוא מנסה לפגוע בבטני, אבל ללא הצלחה- התנועות שלו איטיות מידי וצפויות מידי, ולכן אני מצליחה לחסום את כל המכות שהוא שולח לעברי כמעט ללא מאמץ.
החרבות שלנו מוטחות אחת בשניה תוך כדי תזוזה, משמיעות רעש חזק ומתכתי.
אני הולכת קדימה ואחורה, לשמאל ולימין, מתרכזת בינתיים בלנסות לפגוע בו.
זה מרגיש מוזר, להילחם ככה. צד הגוף שלו כנגד שלי, וחרבו מתנגשת בשלי, וזה מפתיע כמה בן אדם שפגשתי רק לפני כמה דקות רוצה להרוג אותי כל כך- בכמעט אותה המידה שאני רוצה להרוג אותו.
משהו שנוחת על הרצפה לידי מסיח את תשומת ליבי לרגע. אני מנסה לא להסיט את המבט, אבל כמעט ולא מסוגלת.
לבסוף אני מוצאת את מבטי נעוץ בג'יימס, האחד שנלחם לידי קודם- הוא שוכב על הרצפה, עיניו פעורות וחרב תקועה באיזור בטנו.
אני מתרחקת צעד אחד אחורה, בוהה בגופה של אחד מהידידים שלי מוטלת חסרת חיים על הרצפה.
אני... אני לא יכולתי אפילו לנסות לשמור עליו. ועכשיו הוא מת.
הכרתי אותו, אולי לא להרבה זמן- אבל הכרתי אותו.
לפני שאני מספיקה להתאבל אפילו לרגע, אני מרגישה מישהו שתופס אותי מאחורה, ידו אשר אוחזת בחרב נכרכת סביב עורפי כך שאני מרגישה את להבה החד צמוד לצווארי.
אני מתנשפת, ומי שאוחז אותי מצליח להפיל את חרבי לקרקע.
אני מרגישה את קצה החרב הזרה מתחילה להיתקע בגרוני, נאנקת בכאב.
"כמעט חבל לי להרוג בחורה יפה כל כך." אני שומעת את הבחור שאוחז בי מדבר בצרפתית, מגחך לרגע.
אני לא יכולה לבעוט בו, כי הוא ידחף אחורנית והחרב תהרוג אותי בכל מקרה.
הסכין שלי... היא עדיין בכיס?
אני מרגישה את החרב מתחילה לפצוע את גרוני, מחזיקה ביד אחת את זרועו ומנסה להרחיק אותי ממני. הוא חזקה מידי ואני יודעת שזה חסר טעם, אבל אני חושבת שזה יספק הסחת דעת טובה מספיק לבינתיים.
"אתה לא מעדיף להרוג אותי כבר וזהו?" אני שואלת בצרפתית ושולחת את ידי השניה לעבר כיס מכנסיי באיטיות, בשביל שלא ישים לב בכלל שאני זזה.
"יודעת צרפתית? חשבתי שלאנגלים המטומטמים אין זמן ללמוד שפה אחרת כדי לרכוש קצת ידע ותרבות. אבא שלי נהרג במלחמה נגדכם, ונדרתי נדר שאני אערוף את הראש לכל אחד ואחד מכם."
מרגש ממש.
אני שולפת את הסכין מהכיס שלי, מפסיקה לנסות להרחיק את ידו לרגע בידי השמאלית ועוברת לאחוז בה ביד עם הסכין. רק לחכות לרגע הנכון...
אין לי רגע נכון לחכות לו. אני מרגישה את קצה החרב נתקע בגרוני יותר ויותר עמוק, ואני מתחילה להיחנק. האוויר נעלם לי, ואני מבינה שאם אני רוצה להמשיך לחיות אני חייבת לעשות משהו ומהר.
אזני אוחזת בקצה של הסכין ותוקעת אותה ביד שצמודה לגרוני. הבחור צורח, והשניה הזאת של חוסר תשומת הלב נותנת לי את האופציה להשתחרר ממנו, ליפול על הרצפה ולהשתעל.
אני מניחה יד על הגרון שלי ומבחינה בכך שהוא מדמם, אבל אין לי זמן להתעכב על זה מי יודע מה. אני תופסת חרב על הרצפה- לא חרב הדרקון שלי- מביטה לרגע בבחור שמתנהג בטפשות ועדיין מסתכל על היד שלו, רגע לפני שאני תוקעת את החרב בבטנו, נאלצת להפעיל כוח עד שהיא יוצאת לו מהצד השני של הגב.
אני בוהה בו צורח ונופל לקרקע, עד שאני מחליטה להסיט את מבטי ולהתרחק משם כמה שיותר מהר. הצרחות האלו מכאיבות לי באוזניים.
בן האדם הראשון המוכר שאני רואה מולי הוא ארתור.
הוא נלחם נגד חייל זוטר וגבו מופנה אליי, אבל אני עדיין יכולה לדמיין לעצמי את הבעת הפנים שלו.
עד כמה שלא האמנתי בכך שיכולים להיות חלקים אלגנטים במלחמה, ככה הכל מתנפץ לי כשאני רואה את ארתור. הוא נלחם ממש כמו שהוא רוקד- תנועות הרגליים שלו זריזות וקלילות, ידו המחזיקה בחרב אוחזת בה במיומנות, והקולות של החרבות אשר מוטחות אחת בשניה נשמעות לי כמעט כמו מוזיקה.
מוזיקה נוראית, אבל מוזיקה.
אני מתקרבת קצת לאיזור הלחימה שלו. הרי בכל זאת, הבטחתי לו שאשים עליו עין.
אבל אני מבחינה שהוא מסתדר מעולה- לפני שאני אפילו מגיעה הוא מספיק להרוג את החייל שמולו, מסתובב לעברי בעוד החייל נופל על הקרקע.
"אליזבת'. חכי פה רגע, אהובה," הוא אומר, מסתובב חזרה ונשען מעל הבחור, בוחן אותו ובודק אם הוא באמת מת. "זהו. הוא מת."
אני מגלגלת את עיניי.
"איך את?"
"לא מתכוונת לדבר איתך עכשיו. אנחנו במלחמה, אתה יודע."
"ספרי לי משהו שאני לא יודע," הוא צוחק, מנקה בעזרת ידו עם שניגר מלחיו.
"יש לי המון דברים לספר לך שאתה לא יודע. כמו להפסיק לדבר איתי כי אתה באמצע מלחמה או משהו."
"הצוואר שלך מדמם."
אני מניחה יד על צד הצוואר שלי, איפה שחרבו של החייל הצרפתי פצעה אותי. "אה, זה עדיין מדמם?"
הוא מהנהן, מתקרב לעברי. "יש דרך לגרום לזה לדמם פחות."
"תחבושת, אני מניחה?"
הוא נעמד מולי, מזיז את שערי הצידה ומתכופף מעט, לוקח מטפחת ומנקה את הפצע בעזרת מטלית לבנה ורכה, מצמיד אותה לעורי.
אני דוחפת אותו ממני, מקווה מאוד שפניי לא מאדימות כמו שאני חושבת שהן. "מה לכל הרוחות אתה חושב שאתה עושה?!"
הוא רק מחייך לעברי, מעביר את שערו אחורנית. "מישהו חכם אמר לי פעם שדברים כאלו עוזרים."
"אז כנראה שהוא ממש אידיוט." אני אומרת, נועצת בו מבט כועס ומתרחקת ממנו קצת.
הוא מחייך לעברי, גופו מוטה מעט הצידה והוא בועט בחייל שבא מאחוריו. "אני מצטער שהוא הרס לנו את הרגע, אליזבת'. אני מבטיח שיהיו עוד כאלו בהמשך." הוא אומר, ואני לוקחת את זה כסימן מעולה בשביל לברוח ממנו.
הוא רוצה שאני אשמור עליו בחיים? הוא היה רוצה! אני לא אעשה בשבילו שום דבר.
אבל אני עדיין נשארת בסביבה שלו, משום מה.
אני בכל זאת לא מפירת הבטחות.
אני שמה לב שפאייר מבחין בי בדיוק כשהחייל הצרפתי הבא ניגש אליי.
אני באמת חייבת לדבר איתו בהקדם האפשרי.
הוא עוזב את ג'ורד, אחד מעובדי הנקיון, שנראה מבולבל מאוד כשהוא עוזב אותו.
פאייר אומר לחייל שלו שיעזוב אותי ויתן לו להילחם נגדי, והוא הולך אחרי שניה.
"אליזבת'. לכל הרוחות, מה את עושה פה?" הוא אומר, מתחיל לשלוח לעברי מכות חרב חלשות. אני בטוחה שהוא עושה את זה רק בשביל שזה יראה כאילו אנחנו נלחמים בשביל לנער חשד.
"זה... זה סיפור ארוך." אני ממלמלת, חוסמת את המכות שלו עם חרבי שלי.
"איפה לילי?" אני מחליטה לשאול, מביטה בו.
"היא בבית שלי. היא דאגה לך, אליזבת'. פתאום נעלמת ככה... היא כמעט יצאה מגדרה."
אני נאנחת. "זה לא היה בשליטתי, פאייר."
"גם אבא שלך לא היה כל כך שמח לשמוע שנעלמת."
האזכרה של אבא שלי גורמת לי לצמרמורת רגעית. כמעט ולא חשבתי עליו בתקופה כשהייתי בספינה, אבל הוא בטח כועס. במיוחד אחרי שאחי הגדול דניאל מת...
הוא בטח יאשים אותי.
אני לא יכולה לחזור הביתה.
"תיארתי לעצמי." אני ממלמלת, שולחת לעברו את חרבי.
"תסיימי פה וניקח אותך איתנו. אם האנגלים יפסידו כולם ישלחו להוצאה להורג. אני יכול לחפות עלייך."
"אני לא בטוחה שנפסיד, פאייר."
"נפסיד? את בצד שלהם?" הוא מרים לעברי את גבתו הבהירה.
"אני לא בצד של אף אחד, אני מניחה. אני בצד של אלו שלא מנסים להרוג אותי ואת החברים שלי עכשיו."
הוא נאנח. "נדבר אחר כך, אליזבת'. אני בטוח שאת לא רוצה לבזבז את הזמן היקר של המלחמה בשיחה סתמית איתי כשהחברים שלנו מתים מאחורינו."
אני מהנהנת, עוקפת אותו ומחכה כמה שניות לפני שאני מתקדמת לעבר החייל הצרפתי הבא שאותו אצטרך להרוג.
"בהצלחה, פאייר. תודה ששמרת על לילי בזמן שנעדרתי."
"אין בעיה. את יודעת שאני אוהב אותה."
"אז תשתדל לא למות." אני אומרת, מתרחקת ממנו.
"אני אשתדל. תאמיני לי. אני אשאר בחיים בשבילה."
"אני מקווה בשבילך." אני אומרת לעברו, רגע לפני שאני מתחילה להילחם בצרפתי הבא שנעמד מולי.
הלילה כבר ירד כמעט לגמרי.
חשבתי שהשקיעות יהיו יפות יותר בארץ האהבה, אבל התברר לי שהן בדיוק אותו הדבר, אולי אפילו פחות טובות.
בכל זאת, זאת שקיעה שמתחתיה מתו חברים שלי.
אחרי זמן מה אני פוגשת בוויל. הוא נראה עייף, אבל עדיין נלחם בחייל שמולו ומצליח לנצח אותו תוך מספר דקות. כשאני מתקרבת אליו אני מבחינה בכך שהזרוע שלו פצועה.
"וויליאם?"
הוא לא עונה לי. הוא מעביר את ידו על מצחו, מוחא משם זיעה למרות שאפילו לא חם בחוץ. רוח קרירה נושבת בחוץ ופורעת את השיער של שנינו.
"וויליאם? הכל בסדר?" אני שואלת במעט דאגה.
"מה את רוצה, אליזבת'?" הוא שואל, משהו בטון הדיבור שלו נשמע עצבני, לחוץ מעט.
"אני רוצה לדעת איך איתך."
"מה כבר יכול להיות איתי?"
"אני לא יודעת. אתה היית עם ג'ייק, לא?"
יש שתיקה למשך כמה שניות. אני לא בטוחה איך לפרש אותה.
זה מאוד לא מוצא חן בעיניי.
"וויליאם?"
הוא לא עונה לי.
"וויליאם. תענה לי. וויליאם, איפה ג'ייק?"
גם על השאלה הזאת הוא לא עונה לי. הוא מתרחק ממני, כתפו מתנגשת בשלי כשאני שומעת את הצעדים שלו נהיים רחוקים יותר ויותר.
אהלן! פירסמתי את החלק הזה שוב בגלל שערכתי אותו והורדתי כמה חלקים. סליחה שוב!