בושם צרפתי

פרק 6

אני מתעוררת לשחר של יום חדש בפיהוק גדול וקולני.
באופן טבעי, כמו כבר בכל יום, אני מתפלאת על כך שדניאל עוד לא קם, ולא צעק עליי שאקום מהמיטה ואתחיל לנקות ולבשל ולסדר את הכל ולהכין ארוחת בוקר. אני מחכה כבר לקום וללכת לשוק בשביל לקנות כמה דברים, ולמשוך את הזמן בכך שאראה את לילי ואשאר להקשיב למה שהיא אומרת בשביל שלא אחזור הביתה ואראה את אבא שלי, כי בדרך כלל שאני רואה אותו זה לא נגמר בטוב. ואז אני אחזור כשאהיה בטוחה שהוא הלך לקנות עוד אלכוהול, אכין אוכל במהירות, אקח ממנו קצת ואספיק להסתגר בחדר שלי לפני שהוא יחזור.
וככה זה קורה כל בוקר, במשך כל כך הרבה זמן. אבל היום... למה היום זה לא קורה?
הו רגע, כמעט שכחתי, דניאל מת.

ואז אירועי אתמול מכים בי.

אני שבוייה בספינת פיראטים שפלשה לחוף שלנו אמש, תקועה בחדר מחניק ואפלולי כשקפטן מעצבן בשם ארתור לא נותן לי לנשום אף לא לרגע בזמן שאני חייבת ללבוש שמלות מצועצעות ומנופחות, מכוערות ומגעילות במקום את בגדיי הרגילים שאני כל כך אוהבת. עברתי כמעט ניסיון לאונס אתמול, ו...המשכתי לצרוח על ארתור.

אני קמה ממיטת העץ שחורקת בקול שצורם באוזניי, מפהקת שוב, מתמתחת והולכת לשטוף את פניי במים קפואים כקרח.
הממ. מסתבר שמה שאמרתי לארתור אתמול לא הועיל בכלל. אני עוד אדבר איתו על זה במשך היום. או שלא, יהיה לי טוב יותר לא לראות אותו.
כשאני חוזרת, לאחר ששטפתי את פניי וציחצתי את שייני במברשת שמצאתי שם ודאגתי לחטא, אני מוצאת פתק מקופל שנמצא על השידה.
אני חושבת על כך שרוב הסיכויים הם שארתור הוא זה שחיטט בחדר שלי, כמו שכבר עשה בזמן שהייתי במקלחת ביום אמש.
"בוקר אור אליזבת'," רשום שם, אבל לא באותו הכתב המסודר שראיתי אתמול במחברת הארנבים, אלא במשהו שנראה יותר מרושל. "קמת מאוחר מידי ופיספסת את ארוחת הבוקר שהתקיימה בשעה שמונה," מקסים. יום חדש שמתחיל על בטן ריקה.
אני ממשיכה לקרוא. "אינני בטוח מה את מעדיפה יותר, ביצים או חביתיות אז פשוט הבאתי לך את שניהם. זה מחכה אצלי בבר. את מוזמנת לבוא לקחת מתי שיתחשק לך. למרות שאני די בטוח שזה יהיה אחרי שתקומי, בתקווה שתראי את הפתק הזה. ג'ייק."
למרות שהבטחתי שלא אחזור לבר שוב כל עוד אני חיה ונושמת ועל הספינה הזו, אני משנה את דעתי ברגע כשבטני מתחילה לגעוש בתוך עצמה ולקרקר בקול. בעיקרון מכיוון שהזיכרון שלי על הפעם האחרונה שאכלתי נראה רחוק מידי.
למרות שמה שקצת יותר מטריד אותי, הוא מי נכנס לחדר שלי בזמן שאני ישנה ושם את הפתק הזה שם.

בכל זאת אני מחליפה את שמלתי, והפעם היא בצבע אדום בוהק. והאדום הבוהק מזכיר לי דם בצורה שקצת מפחידה אותי, כאילו נטבלה בזה.
אני מדחיקה את המחשבה מראשי תוך כדי סידור שערי וממהרת לצאת מהחדר.

-

אני שוב עוברת במסדרונות הארוכים, והמסדרונות האלה ארוכים כל כך שאני חוששת שאולי לא יהיה להם סוף. עששיות נפט מפוזרות לכל אורכו, מאירות טיפה את האווירה האפלולית ששוררת במקום, למרות שרק שעת בוקר עכשיו.
אהיה חייבת להודות שהצלחתי לאבד את דרכי בין המסדרונות, אבל לאחר זמן מה אני מגיעה לאותה הדלת שאליה הגעתי גם אמש, רק שהפעם היא סגורה ושמוזיקה אינה נשמעת משם. אני פותחת בעדינות את הדלת, מציצה לבפנים.
מכיוון שעכשיו רק בוקר ורוב המלחים ואנשי הצוות עוסקים איש איש בעבודתו, הבר כמעט ריק לגמרי, מלבד מכמה גברים שיושבים ומדברים בשקט בינם לבין עצמם.
שקט.
תודה לאל.