"את מאוד שקטה, אהובה. אני לא רגיל לכך. משהו קרה?" ארתור שואל אותי לאחר כמה דקות של שתיקה. וויליאם וג'ייק לא נראים באופק, ואפילו מלח אחד לא נכנס עוד לתחום הבר.
"הקיום שלך. זה הדבר שקרה." אני עונה בשיעמום, מבטי מופנה לתקרה.
הבר ריק, ואני עדיין לא מצליחה להבין את הסיבה מדוע: וויליאם וג'ייק הלכו לפני כמה דקות, ואני כמעט בטוחה שבזמן שעבר הם יכלו למצוא כמה מלחים ולהגיד להם להגיע לפה.
זה היה עוזר לי מאוד לדעת שאני לא לבד כאן עם ה... יצור הזה שמכנה את עצמו קפטן.
"הקיום שלי הוא דבר נהדר. אם לא היית מכחישה כל כך, אפילו את היית מודה בזה."
"מכחישה?" אני מרימה את גבתי. "מה בדיוק יש לי להכחיש? את הרצון שלי לזרוק אותך מהסיפון?" אני אומרת, עדיין בטון המשועמם.
החלטתי שאני חייבת להיות רגועה. כמו שכבר אמרתי לג'ייק ולעצמי עוד קודם, באתי לפה בשביל לשפר לעצמי את מצב הרוח. ואף אחד לא יהרוס לי את זה, אפילו לא ארתור. אני לא אתן לו להרוס גם את זה. הפעם שעברה שבה ניסיתי להיות רגועה נגמרה בכישלון חרוץ, אבל לא עכשיו.
לא הפעם.
"יש לך המון מה להכחיש. כמובן שאני לא בחור שאוהב להסתיר את האמת בדרך כלל, אבל את, לעומת זאת..."
"לא אוהב להסתיר את האמת? ארתור, שיקרת לי בנוגע לאח שלי. אח שלי! ועוד אתה אומר עליי שאני שקרנית? על מה בדיוק?"
"בגלל זה אמרתי בדרך כלל, אליזבת'," הוא מחייך לעברי חיוך מתחכם. "את צריכה להקשיב יותר בעומק לדברים שאני אומר, מכוון שכולם חכמים מאוד. גם לא אמרתי שאת שקרנית, אמרתי שאת מכחישה. יש הבדל מאוד גדול בין השניים."
אני נאנחת. אין לי כוח לשטויות שלו עכשיו. "מה שתגיד, ארתור. מה שתגיד. אין לך משהו אחר לעשות? יש לך אסיפה חשובה להתכונן אליה. אתה כל היום מקרקר סביבי, אני בספק שהיה לך זמן לחשוב על מה אתה רוצה להגיד."
"חשבתי על זה כבר ממזמן, אליזבת'. את לוקחת אותי כבחור שלא מתכנן דברים מראש? זה אפילו טיפה מעליב לחשוב ככה. אני בחור מאוד מאורגן."
"כן. אהא." אני אומרת, טון הדיבור שלי מלווה בנימה דקיקה של ספק.
"וחוץ מזה, כשבאתי שמעתי קיטורים, אבל אני רגיל לזה מהצד שלך. נו, לאב, מה הסיפור הפעם?"
"שום דבר. רק דיברתי עם ג'ייק על כמה שהמקום הזה מסריח."
"אם קורה דבר שכזה, צריך לדווח עליו לג'יימס. הוא אחראי על כל עניין הסדר והארגון של הספינה. את יודעת מי הוא, נכון?"
אני מנסה לחשוב. ג'יימס... אין שניים על הספינה הזאת?
יש את הבוס של ג'ייק, ויש את אחראי הסדר. אני מניחה שהוא מדבר על אחראי הסדר לפי ההקשר של המשפט.
"בערך," אני אומרת, מנסה לחבר את השם למראה, רגע לפני שהאדם הראשון נכנס לבר.
תודה לאל, חשבתי שאצטרך להישאר עם ארתור בחדר הזה לבד לנצח.
"רק דיברנו על החמור," ארתור אומר בגיחוך, עוזב אותי במנוחה בשביל להתקדם אליו.
"חמור? ככה אתה קורא לי?" הבחור, כנראה ג'יימס, מרים את גבתו.
אני נזכרת שראיתי אותו מסתובב בספינה, אבל לא דיברתי איתו אף פעם.
הוא קצת יותר נמוך מארתור, ועל פניו נמצאים זוג של משקפי ספקטקלס קטנים. הוא לבוש ברשמיות יחסית; ג'קט שחור וגדול שמתחתיו חולצה לבנה אשר מקופלת בצווארון, ושערו הקצר והשחור מבולגן מעט.
ארתור וג'יימס מחליפים כמה תנועות ידיים מהירות שאני לא מצליחה להבחין בהם וטופחים אחד לשני על השכם.
אני מרימה מעט את גבותיי. אוקיי, כל אחד והדברים שהוא אוהב לעשות בזמנו החופשי. שיהיה.
אחרי שהם מסיימים את הטקס המוזר שלהם, ג'יימס מתקרב לעברי.
"אליזבת', אה?"
"אני לא מעט זמן על הספינה הזאת, אני חושבת שהגיע הזמן שתדע מי אני."
"הכעס הזה... ארתור סיפר לי הרבה עליו."
אני מרימה גבה. ארתור? מדבר עליי?
"אני רואה ששניכם מאוד קרובים, אם כך."
"כמובן שנהיה קרובים. אני מכיר את הקפטן מהתקופה שעוד היו לו פצעונים על הפנים."
אני פולטת גיחוך. "ארתור? פצעונים?"
"כן, גיל ההתבגרות היכה בו חזק מידי."
"ג'יימס! אף פעם לא היו לי פצעים על הפנים!" ארתור אומר, חובט בכתפו.
ג'יימס צוחק, אוחז במקום שבו ארתור חבט לפני כמה רגעים. "בטח, בטח, מה שתגיד."
"תתעלמי ממנו, אליזבת'. הוא במצב רוח מוזר היום."
"למה להתעלם? הוא דווקא נראה לי בחור נחמד." אני אומרת באגביות, מושכת בכתפיי. כל מה שמציק לארתור הוא חבר שלי.
"לא טוב לשפוט ככה בחורים במבט ראשון, אליזבת'. חוץ ממני. אצלי כבר במבט ראשון אפשר לראות עד כמה שאני מדהים. זה נדיר שזה קורה."
"היית גם ממש מדהים בגיל שמונה עשרה, שהיינו בהפלגה הזו ואז--"
"אני חושב שהגיע הזמן להפסיק לפטפט, ג'יימס. אנחנו צריכים לארגן פה הכל." ארתור אומר בטון כעוס במקצת, נועץ בג'יימס מבט.
"מה קרה אז?" אני שואלת בעניין. "וחות מזה, אין מה ללכת לסדר. ג'ייק כבר סידר פה את המקום לפני שהגעת."
"אליזבת' צודקת. המקום כבר מסודר, ויש לנו זמן עד ששאר המלחים יגיעו לכאן." הוא נראה כמתעלם ממבטו המזהיר של הקפטן, מחייך לעברי. "אז איפה היינו?"
"היינו בדיוק בקטע בו--" אני מתחילה להגיד, רגע לפני שמלחים מתחילים למלא את הבר.
לעזאזל. דווקא עכשיו?
"רואה? האנשים מתחילים להגיע, אין לנו זמן לדבר. קדימה, ג'יימס. הולכים," ארתור אומר, אוחז בשרוולו של ג'יימס. "נתראה מאוחר יותר, אליזבת'." הוא מוסיף, קורץ לי לפני שהוא וג'יימס נעלמים משדה הראיה שלי.
גם משעשע אותי וגם גרם לארתור להתרחק ממני מרצונו החופשי ובלי צורך במכות?
נהדר. פשוט נהדר. זה באמת מה שגרם לי להרגיש טוב יותר.
CZYTASZ
בושם צרפתי
Dla nastolatkówזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
