בושם צרפתי

פרק 27

שחור.
זה הדבר היחידי שאני מצליחה לראות.
הקירות, הרצפה, התקרה, הכל. שחור.
אני מנסה לגשש את דרכי באפלה, לנסות למצוא את היציאה מהמקום המפחיד הזה, או לפחות למצוא עששית נפט או נר אשר יוכלו להאיר את דרכי.
ככל שאני מתקדמת, החשיכה מתקדמת יחד איתי. אני מושיטה את ידי קדימה בניסיון למצוא משהו לאחוז בו או לדעת שיש מה שיחזיק אותי, קירות או רהיטים, אבל אין שום דבר, וידיי תופסות באוויר פעם אחר פעם.
אני ממשיכה להתקדם לאט לאט, צעד עוקב אחרי צעד, עד שעיניי קולטות אור קטן, ממש בקצה.
אני מתחילה לרוץ במהירות, וכשאני מנסה לעבור דרך האור אני נתקעת בו ונופלת לקרקע, מגלה שמה שמפריד ביני לבינו זו רק דלת זכוכית.
אני מנסה להתרומם, אך מרגישה כאילו משהו אוחז ברגליי ומרתק אותי לרצפה, מונע ממני לזוז רק באיזור הרגליים שלי.
אני מושיטה את ידי בשביל לפתוח את הדלת, אבל היא נעולה. אני מנסה לפתוח אותה שוב ושוב ושוב, אבל היא לא נפתחת.
"אליזבת'..." אני שומעת קול, מפחיד מידי, מוכר מידי.
"עוד לא סיימנו את מה שהתחלנו כשהיית בת ארבע עשרה..." קול שני נשמע, קול שמפחיד ומוכר לי באותה המידה.
אני נדחקת אחורנית, מנסה להתרחק מהם אך נזכרת בכך שאני לא יכולה לזוז, מנסה לפתוח את הדלת כמה שיותר מהר, ואני דופקת עליה שוב ושוב, כמעט מתחננת לעזרה, אבל אני לא מצליחה, ומעליי עומדים שני צללים שאותם ראיתי בכל חיי, באים לסיים את מה שלא הספיקו אז...
"קדימה, אליזבת'," הצל השני אוחז בכתפיי, מצמיד אותי לדלת הזכוכית. "יש לנו חשבון לא סגור."

אני מתרוממת בתנועה חדה לישיבה, מתנשפת ומביטה סביבי בבהלה.
אוקיי. זה היה רק חלום. רגע. מה?
אני מוחאת זיעה קרה ממצחי, מצמידה את השמיכה לחזי. אני עוצמת את עיניי, נושמת כמה נשימות איטיות עמוקות, כמו שאני עושה כל פעם במשך הלילות שבמהלך שלוש-עשרה השנים האחרונות.
סיוטים הם לא משהו שחדש לי. חוויותי אותם כמעט כל לילה בעברי, וכשהגעתי כאן זה נעלם.
טוב, לפחות חשבתי שזה נעלם. כבר היה לי סיוט אחד בשהות שלי פה, אבל כנראה שלאבד את ההכרה פעמיים באותו היום גורם לך לחזור לסבול מסיוטים.
אני מרגישה שפחות כואב לי, למרות שאני מרגישה שהמצב הנפשי שלי נמצא עמוק עמוק בתחתית. במקום להמשיך לשהות במצב רוח הירוד שנהיה לי פתאום, אני מחליטה לקום  לאט מהמיטה למרות שאני מסוחררת מעט. לוקחות לי כמה שניות להתעשת ואני מחליטה שבטח עדיף לי לשטוף פנים ולצאת לסיפון, כי אני לא חושבת שאצליח לחזור לישון, במיוחד לא אחרי זה. אולי אוויר צח יכול לעזור לי ולהצליח להרגיע אותי מעט.
אני שוטפת את פניי, ויוצאת בבגדי הלילה שלי לעבר הסיפון, מתיישבת על קרשי העץ הקרים והנוקשים ומחבקת את רגליי לחזי.
בדרך כלל השמיים מרגיעים אותי, אבל אני עדיין מוצאת את עצמי דיי נסערת. הכל בסדר, אליזבת'. את הרי לא רוצה להרגיש כמו ילדה קטנה שצריכה שיחבקו אותה ויגידו שזה רק סיוט ושהכל בסדר, נכון? את יודעת את זה לבדך. תמיד הסתדרת לבד, מה שונה מעכשיו.