אני לא אשכח את היום הזה, היום שבו הייתי לא יותר מילדה בת חמש עם קוקיות בשיער, ושאבא שלי אמר לי שאנחנו צריכים לארוז ולעלות על ספינה ליבשת החדשה שמצאו ממש לא מזמן.
"למה אנחנו צריכים לעבור?" שאלתי. "אני אוהבת את המקום הזה!"
"כי המצב פה בזבל. "אמר דניאל, שהיה אז בן שלוש עשרה. ועד כמה שאני לא מחבבת אותו, המצב שתיאר היה די נכון. אנגליה בתקופה הזו הייתה במשבר כלכלי ומדיני נוראי. הרבה אנשים עברו למושבות, ואלה שעברו מרדו, כך שאנגליה השקיעה יותר מאמצים בלהילחם במתחים שם מאשר לדאוג לאוכלוסיה שגרה באנגליה עצמה. וזה לא מצב אידאלי בשביל שכל משפחה נורמאלית, או משפחה בכלל יכולה לגור בו.
"כי ככה, ילדה טיפשה! את רוצה שייתפסו אותי ואז לא תיראי אותי יותר לעולם?!" ביירון, כלומר, אבא שלי, שאל בטון כועס.
לא יכולתי לעשות דבר מלבד לשתוק. שנאתי אותו כבר אז, אבל הייתי קטנה, ולא רציתי להתקומם נגדו מכיוון שידעתי מה יקרה, ידעתי שאין לי שום ברירה אחרת מלבד להיות ילדה טובה ולציית לו. בעיקר כי פחדתי מהדברים שהוא עשה לי ומהדברים שהוא עוד יעשה בעתיד.
"ל- לא, אבא."
"אבל אני אוהב את אנגליה!" אמר אחי הבינוני, וויל.
"זה לא מעניין אותי!" המבוגר מבין ארבעתינו צעק. "אני כאן בבעיות, ואתם יודעים את זה. אם אני נופל, אתם נופלים איתי. ואם אתם לא רוצים למצוא את עצמכם בתחתית האדמה, אנחנו חייבים לברוח."
"אבל אבא," התחלתי לומר, ועד היום אני מצטערת על הרגע המקולל שבו החלטתי לפתוח את הפה. "מה אנחנו עשינו? למה שניפול יחד איתך?"
באותו הרגע ממש, האיש אותו אני נאלצת לכנות אבא, הרים אותי משערותיי וזרק אותי כך שנתקלתי בקיר.
רקתי החלה לדמם, ונשימתי נעצרה בבהלה. הייתי כל כך מופתעת ומבולבלת, שנשארת נטועה במקומי, מחזיקה בצד ראשי המדמם וצופה בידי נהפכת לאדומה.
"ואת עוד ששואלת מה עשית?!" האיש צוחק צחוק מריר, שלאותו הצחוק מצטרף גם אחי הגדול, בעוד וויל רץ לטפל באפי וברקתי.
"אילולא הלידה המטומטמת שלך, אמא שלך לא הייתה מתה! אבל היית בבטן שלה, ורצחת אותה מבפנים! השטן שלח אותך!"
"א- א- אבל זאת לא א- אשמתי..." התחלתי לבכות, מהלחץ והפחד והכאב.
הייתי ילדה כל כך פגיעה, ואולי זו הסיבה שבמהלך השנים למדתי להדחיק את כל רגשותיי מהקצה אל הקצה ברגע ובצורה הקיצונית ביותר, או בכלל להעלים את רגשותיי לגמרי. ואולי זה הסיבה שאנשים חלשים מעוררים בי תיעוב בלתי נשלט. כי ככה הייתי, ולהיזכר בתקופה הזאת לא עושה לי הרבה מלבד רצון עז להקיא.
"זאת באמת לא אשמתה," וויל התנגד. הוא היה בן שתיים עשרה, והאדם היחידי שאהבתי ושהיה החבר שלי. הוא תמיד היה לעזרתי, וזו הסיבה שהערצתי אותו כל כך בילדותי המוקדמת.
"הרי אתה הוא זה שהכניס את אמא להריון, לא אליזבת'. לא הייתה לה שום דרך להרוג את אמא, גם אם היא רצתה בכך. נכון, אלי?"
הבטתי בו בעיניים גדולות והנהנתי באיטיות.
"רואה?"
באותו הרגע, אבא שלי ממש התעצבן וזרק עליו אגרטל. מזל שהוא הצליח להתכופף בדיוק בזמן, בזמן שהאגרטל פגע בקיר, במרחק של כמה סנטימטרים בודדים מהראש שלי, מה שהפחיד אותי אפילו יותר.
"זה שאתה לטובתך של אחותך כל היום לא הופך אותך לצדיק גדול! אתה צבוע, פחדן, מסרב להכיר באמת שאתה אח של שליח השטן! אלוהים העניש אותנו, וויליאם, ואנחנו צריכים להרוג אותה בשביל להכויח את נאמנותינו לאל!"
"זה שאתה רק משתכר כל יום, כל היום, כבר חמש שנים לא אומר שאתה צריך להוציא את כל הכעס והתיסכול שלך עלינו! אנחנו רק ילדים! היא מתה אבא, היא מתה, ולא משנה מה תעשה או על מי תפיל את האשמה, זה לא יעזור! אין שום אלוהים שיעזור לנו, אבא. אתה שותה כל כך הרבה שאתה מתחיל לדמיין! היא לא השטן, ואתה רק מחפש תירוצים! אתה אשם בהכל, אתה!" הוא צעק, פניו ואוזניו האדימו בכעס והוא התנשף בכבדות.
ובשלב הזה, אבא שלי כבר איבד את עשתונותיו.
הוא צעק ובכה וקילל ושתה ושוב צעק וצרח וזרק וניפץ דברים ובכה שוב, ואני רק ניסיתי להגן על הראש שלי מכל רסיסי הזכוכית שהתעופפו לכל עבר, וכשהרמתי את ראשי אחרי שהכל נרגע, וויל כבר לא היה שם.
לפי מה שאחי ואבי אמרו, הוא ברח כי הוא היה פחדן והאל העניש אותו בגלות, למרות שאני לא חושבת ככה.
אני חושבת שהוא ברח כי פשוט היה נמאס לו להתמודד עם אבא שלי, עם אח שלי דניאל, ובכלל עם העולם הזה.
ואני מבינה אותו, והבנתי אותו עוד אז.
אחרי שהייתי צריכה לסדר את כל הלכלוך שנשאר אחרי הבלגן שאבי עשה ולחבוש לו ולבנו את הפצעים כשאני עוד דיממתי, אבא שלי אמר שאני צריכה ללכת לארוז לכולם את הדברים שאותם נביא למקום החדש.
לקחתי חתיכת בד גדולה ששימשה כמן סוחב, והכנסתי לתוכה בובה חסרת ראש, כמה פרוטות שמצאתי מתחת למיטה של אבי, וכמה שמלות שתפרתי משאריות בגדים של אחיי הגדולים. לקחתי גם חולצה של וויל, כי הרגשתי שאני תמיד אצטרך חלק ממנו לצידי. בנוסף לכך, ארזתי את הדברים שלו מכיוון שקיוותי שהוא יחזור ויצטרף אלינו למסע, אף על פי כן שכבר אז היו ספקות גדולות בנוגע לנושא הזה, כי אם כבר יש ביכולתו לברוח... למה שיחזור למשפחה הזו? למה שיחזור אליי?
אחרי שסיימתי לארוז את דבריו של דניאל, עברתי לדבריו של אבי. הכנסתי לתוך שק הבד גם כמה חליפות מחוטיות ובגדים שלא משנה כמה הייתי מנקה אותם הם עדיין היו מצחינים מאלכוהול, ארזתי גם תמונות מתפוררות ומכתבים, המון מכתבים ישנים, וכמה בקבוקים שבתוכם, כמובן, היה נוזל אלכוהולי.
כשסיימתי, השארנו מכתב ולקחנו כרכרה שהסיעה אותנו לנמל.
אני זוכרת איך הסתכלתי דרך החלון וכמעט קפצתי במקום מרוב התרגשות. חשבתי, ברוב טיפשותי, שאם נעבור למקום חדש אולי נתחיל משהו אחר, שאבא שלי יפסיק לשתות ויהיה נחמד, שדניאל יפסיק להציק לי, ושוויל יחזור אלינו, והכל יהיה באמת בסדר.
הייתי אז כל כך נאיבית כשחשבתי שהכל יהיה בסדר.
כשהגענו לנמל, העמסתי את השקים בבטן הספינה, ועלינו עליה יחד עם אלפי האנשים אל אותו המקום, על הספינה המפליגה לעבר המושבות החדשות של אמריקה שאיתה בא חלום חדש ותקווה לעתיד טוב יותר.
ועל הספינה הזו בסופו של דבר הכרתי את לילי, החברה הכי טובה שלי והבן אדם היחידי שנתתי לו להכיר אותי באמת.
היו עוד המוני אנשים בספינה, נשים וילדים ומבוגרים וצעירים וזקנים, חלקם אסירים עם שלשלאות ברזל וחלקם שוטרי מלוכה, שמהם אבי דאג להתחבא.
כשכולם עלו חספינה אנשים צעקו והריעו, שמחו ורקדו על כך שסוף סוף הם הולכים לעזוב את אנגליה ואת המשטר שלה ואת המיסים שלה והמלחמות שלה ולעבור לארץ חדשה.
גם אני שמחתי, אבל הצטערתי שוויל לא איתנו.
חיפשתי אותו בעיניי וידעתי שאם הוא לא בא עכשיו, הוא לא יבוא לעולם ויישאר מאחור, ואולי לא אראה אותו יותר אף פעם.
והמחשבה הזאת הפחידה אותי יותר מכל עתיד חדש או בקבוקים מלאים באלכוהול.
אני חושבת שדמיינתי, או שמרוב שהייתי כל כך נואשת, אבל יש בי עוד אמונה שראיתי אז אז דמותו של וויל מאחורי אחת החביות, והוא הסתכל עליי, הינהן ואמר בלי קול שהכל יהיה בסדר.
אבל כשאמרתי לאבי ולדניאל שראיתי את וויל והצבעתי על איפה שהוא עמד, הם רק צחקו ואפילו קיבלתי סטירה על כך שביזבזתי את זמנם, וכשהסתכלתי שוב, הוא לא היה שם. בזמן שהייתי הכי זקוקה לו. כבר בפעם השניה.
ובאותה הנשימה הקיטור עלה לשמיים בעשן שחור וסמיך, והספינה התחילה להפליג לעבר מקום חדש, חלום חדש, עתיד חדש.
והעתיד החדש הזה, לא היה בהכרח טוב יותר.
YOU ARE READING
בושם צרפתי
Teen Fictionזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
