מגיל קטן החלום שלי היה זה לעבוד במשטרה.
הייתי מוצאת את עצמי צופה בסדרות פעולה שמבוססות על חקירות ופשעים אך כאשר גדלתי חלום זה דעך בגלל שההורים שלי רצו שאלמד רפואה כשאסיים את לימודיי לכן כשהייתי תלמידת תיכון למדתי מקצועות מדעיים.רציתי לרצות את הוריי ושלא ירגישו שאני מאכזבת אותם .
אבל לבסוף הבנתי שלא אוכל ללמוד משהו שאיני מעוניינת רק כדי שהוריי יהיו מאושרים, לא יכולתי לתת לעצמי לסבול.
הלכתי נגד רצונותם כדי להגשים את חלומי שבער בתוכי, הלכתי ללמוד קרימנולוגיה באונבריסטת אוקספורד וסיימתי בהצטיינות.
שמעתי את הצליל של הטלפון שלי ,הושטתי את ידי בעייפות אל עבר השידה מנסה להגיע אליו לפני שהשיחה תתנתק.'הלו?' עניתי בקול צרוד ועייף,מנסה לפקוח את עייני כאשר האור של השמש מצליח לחדור אל חדרי דרך הוילנות ולסנוור אותי .
'היי דיאנה, זאת קייט.אני שומעת שהערתי אותך' היא דיברה ונשמעה די מתנצלת.
'היי קייט, זה בסדר. קרה משהו?' שאלתי אותה בפיהוק, כשאני מתרוממת למצב ישיבה, ומזיזה חלק מהשיער שלי שהיה על פניי, והפריע לי. קמתי מהמיטה, נועלת את נעלי הבית שהיו בצבע לבן עם נקודות כחולות ושחורות שהיו צמודות למיטתי, והתקדמתי לעבר החלון מזיזה הצידה במקצת את הוילון.
'אני יודעת שזה היום החופשי שלך אבל אני חייבת שתבואי לעבודה הכי מהר שאת יכולה. יש מקרה דחוף ואיימי לא הגיעה היום לעבודה כי היא לא חשה בטוב ואנחנו זקוקים לידיים נוספות' היא סיפרה במהירות ובקול לחוץ.
'אוקיי, אני אנסה להגיע הכי מהר שאני יכולה' מלמלתי מנסה להשמע עירנית יותר, ומגרדת את עורפי באנחה קלה.
'תודה דיאנה, אנחנו מחכים לבואך' היא אמרה, ואנחת הקלה יצאה מפיה וסיימנו את השיחה. הלכתי בצעדים מהירים אל הארון שלי והתחלתי לחפש את המדים שלי, שהכנסתי ערב שעבר אותם לאחר הכביסה לארון. פשטתי את הפ'יגמה ולבשתי את המדים הכחולים והכהים שלי. צעדתי אל עבר השידה הלבנה שלי, נעמדת מול המראה הגדולה, מפזרת את שערי, ומושיטה את ידי אל המסרק. לאחר שסיימתי לסרק את שערי, אספתי אותו לקוקו גבוה ומתוח.
יצאתי מחדר אל חדר האמבטיה, שוטפת את פני ומצחצחת את שיני ולאחר מכן מנגבת את פני וידי במגבת הלבנה שהייתה תלויה במתלה בזריזות .
ירדתי במדרגות ,ונכנסתי אל המטבח, מבחינה באמא שלי, יושבת על אחד הכסאות, לבושה בבגדי בית פשוטים ומדברת בחופשיות עם השומר ראש שלי, יונגי. הוא ישב באופן זקוף ובקלילות יותר, כתפיו לא היו מתוחות מדי ומבטו עבר אלי, מסתכל עלי במבט חד כשהוא אומר לעברי בוקר טוב.
אך כהיותי אישה עקשנית התעלמתי מברכתו ומדמותו.
'הו, דיאנה. קמת מוקדם היום' היא אמרה כשהיא מביטה בי בהפתעה.
'למה את עם מדים את לא אמורה לעבוד היום' היא הוסיפה והביטה בי בבלבול.
'הזעיקו אותי כי יש מקרה דחוף. יש משהו שאני יכולה לאכול הכי מהר שאפשר' עניתי בזריזות כשאני פותחת את המקרר ומנסה למצוא לעצמי משהו קטן לאכול.
'כן, הכנתי פנקייקים' היא משיבה וקמה מהכסא ניגשנת אל הצלחת המלאה בפנקייקים. ובנתיים מכינה עבורי צלחת. ואני ממהרת לסגור את המקרר כשעיני התרחבו למשמע דבריה.
'אני מקווה שאתה מוכן להסיע אותי כי אני חייבת להגיע מהר לעבודה' זרקתי לעברו, כשהתיישבתי בצד השני של השולחן, מספיק רחוק ממנו.
'אל תדאגי אני מוכן' הוא אמר, וקם ממקומו לאחר שהודה לאמא שלי על הארוחה. התחלתי לאכול תוך כדי שאני שותה את התה שאמא שלי הכינה לי .
לאחר כמה דקות סיימתי לאכול וקראתי ליונגי שיבוא למכונית ,זרקתי אליו את המפתחות של המכונית והוא תפס אותם.הוא התיישב במושב של הנהג ואני התיישבתי מאחורה. ראיתי אותו מביט בי דרך המראה ונאנח.
אמרתי לו את הכתובת של המקום בו אני עובדת והוא התניע את האוטו ויצאנו אל דרכנו.
בזמן הנסיעה הטלפון שלי החל לצלצל. הרמתי את הטלפון ששכב לצידי, והתבוננתי על המסך וקראתי את השם שהופיע על הצג. זה היה רון, אחד האנשים שעובדים יחד איתי, עניתי לו בלי היסוס.
'היי, את בדרך?' הוא שאל אותי בצד השני של הקו.
'כן עוד 15 דקות אני שם' בדקתי בגי פי אס לפני שעניתי לו.
'מעולה'
'מה המקרה תעדכן אותי בנתיים'
'היה פיגוע ,המחבל החל לדקור אזרחים ,חלקם במצב קל וחלקם במצב אנוש.החלאה הזה הצליח לברוח'
'מתי זה כבר יפסק'
'אני לא יודע אבל זה רק מחמיר'
'אנחנו חייבים לתפוס אותו'
'כן טוב אני חייב לנתק ,אנחנו מחכים לך'
' בי' אמרתי כשאני מתנתקת ושמה את הטלפן על הברכיים ולאחר מכן תפסתי את ידיי בראש וחשבתי מתי כל הפיגועים האלה יפסקו,מתי אנשים יוכלו ללכת ברחובות מבלי לחשוש לחייהם.
העצירה הפתאומית של הרכב קטעה את מחשבותיי והתבוננתי מחוץ החלון ורואה שכבר הגענו .
יצאתי בסערה מהרכב מבלי לומר להתראות.
פתאום שמעתי את יונגי צועק בשמי .הסתובבתי לראות מה הוא רוצה 'דיאנההחכי רגע'
'תדבר מהר אני ממהרת' אמרתי בחוסר סבלנות .
'באיזה שעה לבוא לקחת אותך '
'אני לא יודעת אני אסמס לך' אמרתי לו כשאני מסתובבת חזרה וממשיכה ללכת למבנה שלי.
שמעתי אותו צועק משהו אבל לא שמעתי בבירור .כרגע זה לא ממש עניין אותי.
-----------------------------
'אז רגע,יודעים מה המיקום שלו?' שאלתי את אחד העובדים.
'אנחנו משערים שהוא ברח לצפון העיר,הוא לא יכל להתרחק יותר מדי כי כל העיר כבר מוקפת בחיילים ובשוטרים' הוא אמר .
'הבנתי,אנחנו צריכים לחפש מקומות אפשריים בו הוא יכול להסתתר, מקומות שיכולים לשמש כמקום הסתתרות . יכול להיות איזשהוא מחסן ישן או חנות או מקלט .כל מה שאתם מוצאים ישר להודיע' הוריתי לכולם והם שבו לעבוד.
לאחר שעתיים -
' דיאנה, בואי לכאן דחוף'
'מצאת משהו ? ' שאלתי ,
'כן תסתכלי לכאן, דרך המצלמה של הרחוב אפשר לראות בחור שתואם אל המראה שתיארו הקורבנות. הוא נכנס אל תוך הסמטה ולפי מה שבדקתי בתוך הסמטה הזאת היה פעם חנות וכעת זה מקום הרוס .יש סיכוי גדול שהוא מסתתר שם ,אף אחד כבר לא מגיע לשם כבר כמה שנים'
'אז למה אנחנו מחכים בואו נצא לתפוס אותו'
כשהגענו למקום הוא היה כולו הרוס,לרגע הטלתי ספק האם הוא באמת נמצא כאן .
חיכינו לקריאה שתאשר שאפשר להכנס למבנה.בנתיים הסתתרנו כאשר בידינו אקדח מוכנים לכל דבר שיגיע.
לפתע שמענו משהו זז.סימנו עם הידיים להיות מרוכזים מהמקום שהרעש הגיע .פתאום אדם החל לרוץ כאשר הוא צורח משהו ובידו סכין ,כולנו התרוממנו וצעקנו לו לעצור במקום או שאנחנו יורים .הוא לא הקשיב ובא להתנפל אל אחד השוטרים .מיד נעמדתי מתוך המסתור כשאני מחזיקה באקדח ומכוונת אליו ולבסוף לוחצת על הדק כשכדור פגע בברכו הימני.
הוא נפל על הרצפה והסכין נפלה לו מהיד.שני השוטרים האחרים לקחו את הסכין ותפסו אותו.
לאחר מכן בתחנה המשטרה הרבה באו ואמרו לי כל הכבוד על הפעולה שעשיתי,הודיתי להם ואמרתי שזה חלק מהעבודה שלי.שוטרים אחרים ליוו אותו לבית חולים ולאחר מכן הם יקחו אותו לחקירה .הסתכלתי על השעון שהיה על הקיר ורואה שהשעה היא חמש אחר הצהריים .הלכתי לסדר כל מיני מסמכים ותיעודים לקראת החקירה והמשפט.
השעה הייתה כבר שש ,'דיאנה את לא הולכת הביתה?' רון שאל אותי. 'נשאר לי עוד קצת ואז אני אלך'.
'אני יכול להסיע אותך הביתה אם את רוצה' לפתע נזכרתי ביונגי שהבטחתי שאסמס לו .
'חכה שניה אני צריכה לבדוק משהו' אמרתי לו בזמן שאני קמה ממקומי והולכת אל הלוקר שבו היו נמצאים הדברים שלי .
לעזאזל, איפה שמתי את הפלאפון שלי ,חשבתי לעצמי.
הוצאתי את כל מה שהיה נמצא בתיק שלי וחיפשתי שוב.מצאתי אותו דחוס בכיס הקטן.
הדלקתי את המסך ורואה במלא שיחות שלא נענו ממספר לא מוכר.
'אוי לא, בטח זה יונגי' אמרתי לעצמי בשקט.
התקשרתי אליו לאחר כמה שניות הוא ענה הוא החל לדבר ושמעתי בקולו שהוא כועס.
'דיאנה למה את לא עונה ? ראית כמה פעמים התקשרתי אלייך? אמרת שתסמסי לי באיזה שעה לקחת אותך' הוא דיבר בבת אחת שגרם לי לכאב ראש .
'ואו תרגע קצת ..דבר ראשון אני בעבודה והטלפון לא היה עליי. דבר שני זה ברח לי מהראש, היה לי מקרה דחוף לטפל בו' סיננתי .
'את חייבת להבין שאת צריכה להתרגל לעובדה שאני הולך להיות שומר ראש שלך אז בבקשה תעני כשצריך או לפחות תשלחי הודעה .השעה היא כבר אחריי שש בערב מתי את מתכוונת לסיים ?'
'אתה לא חייב לבוא יקפיצו אותי הביתה' אמרתי לו בתקווה שהוא לא יתעקש לבוא לאסוף אותי .
'תגידי להם שכבר יש לך הסעה,אני בדרך'הוא אמר וניתק עוד לפני שהספקתי לענות.
'אני שונאת אותו!' צעקתי בזעם, כשאני חובטת עם כף ידי על הלוקר.
'את מי?' הסתובבתי לראות מי זה ששאל וזה היה רון שנכנס לחדר .
' לא משנה מי' עניתי בהתחמקות. ומראה בפניו שאין לי כוח להכנס לנושא.
'אז את באה ?' הוא שאל כשהוא סוגר את הלוקר שלו.
'באים לאסוף אותי, אז בפעם אחרת.' עניתי בחיוך מאולץ.
'את בטוחה?' שולח לעברי מבט.
'כן.' עניתי בלית ברירה.
'טוב, איך שאת רוצה.' הוא אמר ומשך את כתפיו.
לקחתי את הדברים שלי והסתכלתי שוב כדי לראות שלא שכחתי כלום .
יצאתי לחדר הראשי ונפרדתי לשלום מכולם.
יצאתי לאוויר הצח, כשמשב רוח נעים עבר, אני מתיישבת על הספסל החום שקרוב לפתח המבנה, ובנתיים בודקות בכל ההודעות ששלחו לי עד ששמעתי צפירה שהקפיצה לי את הלב.
הרמתי את מבטי, וזוג עיני פוגשות ברכב שחור, כשראשו של יונגי מציצה מתוכה. קמתי מהספסל והתקדמתי לכיוון הרכב, פותחת את הדלת האחורית של הרכב ומתיישבת ברווחה.
'איך היה העבודה היום?' הוא שאל בהתעניינות, כאשר התניע את האוטו.
שלחתי לעברו מבט חשדני, וחושבת בראשי האם הוא באמת מתעניין, ולבסוף עניתי באדישות 'כרגיל. תפסנו מחבל'.
הוא הביט בי דרך המראה במבט המום 'לא קרה לך כלום נכון? לא נפצעת או משהו?'
'לא אני בסדר' עניתי בקלילות ובמעט הפתעה מהבעתו המודאגת והכנה. או לפחות הוא עושה את עצמו דואג יותר מדי טוב, כי משלמים לו, לשמור עלי. הוא הפנה את מבטו לכביש ושתק.
לפתע עלתה בי מחשבה, היכן הוא השיג את מספרי.
'מאיפה השגת את מספר הטלפון שלי? לא זכור לי, שהבאתי לך אותו.'
'התכוונתי לבקש ממך לפני שיצאת מהרכב אבל מיהרת לעבודה בהיסטריה, אז כשחזרתי לבית שלך, פגשתי את אמא שלך וביקשתי ממנה.' הוא הסביר.
'הבנתי.' הנהנתי עם ראשי ושתקתי במשך הנסיעה.
לאחר כמה דקות של נסיעה עייני החלו להעצם ומצאתי את עצמי נרדמת במהלך הנסיעה.
נראה שזה היה יום ארוך ומעייף.