דראקו פסע מול האח בחדר המועדון של סלית'רין.
"אתה מאמין לזה?" דראקו שאל.
בלייז גילגל את עיניו. "זה לא מה שתמיד רצית?"
דראקו נעץ בו מבט זועם "לא. זה בדיוק מה שאני לא רוצה."
"שנינו יודעים שאתה משקר."
"למה אני בכלל מדבר איתך?"
"כי אני אחד הבודדים שסובלים את החרא שלך."
זה גרם לדראקו כמעט לחייך. "זה חבר."
בלייז צחק. "טוב, מי יודע, אולי גם פוטר יהיה אחד מהבודדים האלה."
"סיכוי קלוש. אם הוא יגלה מי אני הוא יברח מיד."
"אה," בלייז חייך. "סוף סוף האמת יצאה לאור. אתה מפחד."
"לא אכפת לי מה פוטר חושב עליי." הוא לעג.
"טוב, אחי."
"אתה הכי גרוע שיש."
בלייז חייך. "זה חבר."
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
הארי, רון והרמיוני יצאו להוגסמיד באותה שבת. הארי היה מותש. סיוטים הטרידו אותו באותו הלילה, על סיריוס ובלטריקס. עברו כמה שבועות מאז שהיה לו סיוט, אבל הוא בטח פשוט היה על הקצה באותו הלילה. הוא עדיין יכל לשמוע את צחוקה הצומרני של בלטריקס כשהיא מתגרה בו. 'אני הרגתי את סיריוס בלק, אני הרגתי את סיריוס בלק!'
"רוצה?" הרמיוני דחפה אותו והארי מצמץ.
"סליחה, מה?"
"אתה רוצה לשתות בירצפת?"
הארי הנהן ושלושתם נכנסו אל שלושת המטאטאים. הם תפסו שולחן ומדאם רוזמרטה קיבלה את ההזמנה שלהם. כשהיא התרחקה, הארי הבחין במשהו. הוא סובב את ראשו וראה את דראקו חומק לתוך אחד החדרים האחוריים. הארי תהה מה הוא זומם ואז נזכר שלא היה אכפת לו יותר. אם דראקו זומם משהו אז זו כבר בעיה שלו. אבל בכל זאת, יקח לו זמן להתרגל.
"ראית את זה?" רון שאל וניער אותו.
הארי מיצמץ. "מה?"
"מאלפוי פשוט התגנב לחדר האחורי! אנחנו חייבים לספר למדאם רוזמרטה."
"אולי יש לו אישור להיות שם." תירץ.
רון והרמיוני הסתכלו עליו כאילו השתגע ואפילו לא הבחינו בשלושת הבירצפות שהונחו לפניהם.
"ממתי אתה חושב שלמאלפוי אין מניע נסתר?" שאלה הרמיוני.
הארי ניסה להסתיר את הסומק שאיים לצבוע את לחייו על ידי שתיית המשקה. "אולי נמאס לי לדאוג לו. יש לי עוד הרבה מה לחשוב ולדאוג השנה."
"ממתי זה עצר אותך?" רון שאל.
"אנחנו יכולים פשוט לעזוב את זה, בבקשה?"
רון והרמיוני החליפו מבטים אבל לא לחצו על העניין. הם סיימו את הבירצפות שלהם והארי הבחין בפרופסור סלגהורן מעבר לחדר. הארי נופף לעברו וסלגהורן ניגש אליהם.
"הו, ילד שלי, ילד שלי," פרופסור סלגהורן נעצר ליד שולחנם והארי קם.
"שלום, אדוני, טוב לראות אותך."
"גם אותך, גם אותך," סלגהורן שילב את ידו. "חשבתי, נהגתי לערוך מסיבות ערב כאלה עם תלמיד או שניים, ותהיתי אם תצטרף?"
"אני רואה בזה כבוד, אדוני," אמר הארי.
סלגהורן חייך. "נהדר, חפש את הינשוף שלי." הוא פנה להרמיוני. "ואת מוזמנת לבוא גם, גריינג'ר."
"אני אשמח, אדוני," הגיבה הרמיוני.
"מעולה," סלגהורן פנה אל רון. "טוב לראות אותך, וולאנבי."
רון הזעיף את פניו כשפרופסור סלגהורן התרחק.
"בכנות, אני נמצא בשיעורים שלו בדיוק כמוכם, והוא אפילו לא טורח לזכור את השם שלי?" רון הפנה את מבטו לעבר פינת החדר והחוויר. "אתם בטח צוחקים עליי!"
הארי והרמיוני עקבו אחר מבטו וראו את דין וג'יני יושבים בתא פינתי.
"מה העניין הגדול? הם רק מחזיקים ידיים," אמרה הרמיוני, אבל כאילו הם בלתי נראים, הם התחילו להתמזמז. "ומתנשקים."
"אני רוצה לעזוב," אמר רון, נראה כאילו הוא עומד לחלות.
הרמיוני נראתה כאילו היא הולכת להגיד משהו אבל הארי קטע אותה.
"בכל מקרה יש לי חיבור לעבוד עליו, בואו נלך."
הם יצאו משלושת המטאטאים. רון והרמיוני תכננו לצאת בזמן שהארי עבד על החיבור שלו. עם זאת, הארי לא נדחף כמו שחשבו שהוא. הוא ידע שהם יוצאים או לפחות בדרך לשם, אבל לא היה לו אכפת. הוא שמח בשבילם. הוא רק רצה שיספרו לו ויפסיקו להתגנב ולהסתתר.
הארי שמע צעקה מלפנים וזינק קדימה כשהרמיוני ורון חוזרים על עקביו. קייטי בל התרוממה שישה מטרים באוויר כשזרועותיה מושטות, ראשה זרוק לאחור ושערה מרחף סביב פניה. היא צַרחה צְרחה מקפיאת דם של כאב מוחלט. חברה שלה עמדה מתחתיה והביטה בה בקיפאון והלם. ואז קייטי התרסקה לפתע על הקרקע, מתעוותת קלות.
"תחזרו. כולכם." האגריד דחף את הקבוצה שלהם והרים את קייטי בל.
הארי הבחין בחבילה אל הקרקע והתקרב אליה.
"לגעת רק בעטיפה, אתה שומע?" אמר האגריד.
הארי הנהן והביט למטה אל השרשרת, תוהה איזו קללה הוטל עליה ולמה.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
האגריד לקח את קייטי בל לאגף בית החולים בזמן שהארי, רון, הרמיוני וליאן, חברתה של קייטי, הלכו לדבר עם פרופסור מקגונגל על התאונה. ליאן הסבירה שקייטי הלכה לשירותים וחזרה עם חבילה, ואמרה שהיא צריכה להעביר אותה לפרופסור דמבלדור. פרופסור מקגונגל הרשתה לה לצאת, ונשארה עם השלישייה.
"למה כשמשהו קורה, זה תמיד שלושתכם?" שאלה מקגונגל.
"תאמיני לי, פרופסור, אני שואל את זה כבר שש שנים." רטן רון.
פרופסור סנייפ נכנס לחדר באותו הרגע והלך ישר אל השרשרת. שני הפרופסורים מלמלו יחד עד שהארי דיבר.
"אני מכיר את קייטי מקבוצת הקווידיץ' והיא לא הייתה פוגעת בזבוב. אם היא הייתה מוסרת את החבילה לדמבלדור אז היא לא תעשה זאת מרצונה."
פרופסור מקגונגל פנתה אליו. "אתה צודק. היא הייתה מקוללת."
"להארי יש מושג מי זה היה." רון אמר ודחף אותו.
הארי מצמץ לעבר רון. "מה?"
"כן. אמרת שזה מאלפוי."
פרופסור הסתובב אל הארי למשמע השם והניח עליו את עיניו השחורות.
"זו האשמה חמורה, פוטר." אמרה פרופסור מקגונגל.
"אכן." הסכים סנייפ. "הראיות שלך?"
הארי סובב את עיניו בין רון והפרופסורים, וקילל בליבו את רון על שגרר אותו למצב הזה. הארי חשב שאולי יש משהו לעשות עם זה כי הוא התנהג בצורה כה חשדנית, אבל הוא גם ניסה לפתוח דף חדש עם מאלפוי ולא להאשים אותו בדברים שאין לו הוכחות אליהם.
"זו רק תחושה." אמר הארי בטיפשות.
"אתה ממשיך להדהים אותי בכישוריך. אנחנו, בני התמותה לא יכולים לחלום על לקבל אותם. כמה מפואר זה להיות הנבחר."
הארי לא אמר כלום. מקגונגל הייתה זו ששברה את המתח.
"שלושתיכם צריכים ללכת למעונות שלכם."
השלישייה יצאה ללא כל מילה. הארי הרגיש שהוא בלע אבנים ורצה לבעוט ברון על שגרם לו לעבור את זה. אבל החליט לבסוף לתת לו סטירה על היד.
"לעזאזל, בשביל מה זה היה?" שאל רון, משפשף את זרועו.
"על שזרקת אותי לזאבים!" הארי נשך החוצה.
"יותר כמו נחשים..." מילמלה הרמיוני.
"לא עשיתי שום דבר כזה! אתה אמרת את זה בדרך לכאן!"
"אמרתי אולי. וגם אם אמרתי, זה לא אומר שאני צודק!"
"אז אל תגיד בכלל אם אתה לא בטוח!" ירה רון, "וחוץ מזה, מה אכפת לך להאשים אותו? אתה אוהב לריב עם מאלפוי."
"למה שמישהו יאהב לריב עם מישהו כל הזמן?" שאל הארי בחוסר אמון. "זה מתיש! אני פנרואיד גם ככה, אני מנסה לצמצם את רשימת האנשים שמסביבי כדאי שאוכל לישון טוב יותר בלילה!"
"מספיק שניכם!" התפרצה הרמיוני. "בואו פשוט נמשיך הלאה."
הבנים רצו להמשיך, אבל החזיקו את העצבים שלהם עד שהגיעו למעונות למען הרמיוני.