ג'יסאנג איחר את האוטובוס הראשון שהיה אמור לקחת אותו הביתה מוקדם יותר, אבל הנער שמצא את עצמו נרדם בזמן הלמידה עם חבריו הבין שאין מה לעשות והוא חייב להשלים את שעות השינה של השבוע האחרון עם סיום המבחן שלו ביום למחרת.
ג'יסאנג היה בשנתו האחרונה בתיכון מה שאומר שזו השנה הכי חשובה והכי קשה לנערים בגילו, או יותר נכון להגיד שהשנתיים האחרונות היו קשות, עם כל המבחנים והמקצועות שסיימו ללמוד, לפחות שער התלמידים סיימו אותם הכיתה בה היה הייתה עם יותר יחידות לימוד ולכן נשארו יותר שעות ולמדו יותר חומר.
לא היה עומס רציני כמו שחשבו אבל כשאתה תחרותי ורוצה לעשות טוב אתה חייב לגרום לזה לקרות גם בדרכים קשות יותר, וזה אומר מדי פעם לא לדאוג לבריאות שלך. ועם כמה שזה לא היה בריא, לא היה מה לעשות, זו הדרך להצלחה. לדעתם לפחות.
הוא עלה על האוטובוס שהגיע אחרי שכתב לאימו שיאחר קצת לארוחת הערב והתיישב על יד החלון מחבר את האוזניות שלו לבלוטוס ונאנח כשהאוטובוס התחיל לנסוע. האוטובוס היה הקו בו נסע כמעט כל יום לבית הספר עם לא היו לוקחים אותו, ולספרייה לשם היה הולך גם רוב הזמן כדי ללמוד עם חבריו הטובים.
הנער הוציא מתיקו את ספר היסטוריה גדול והניח אותו על ברכיו כשפתח בעמוד על מלחמת וויאטנם וקורא על המוטיבים של המלחמה, שוב. הוא מצא במלחמה הזו עניין רב בעיקר על מה שקרה ברחבי העולם באותו הזמן, למרות שחלק מהדברים שקרו במלחמה היו לא הגיוניים בעליל והוא אהב להתלונן עליהם, ואחרי שלא היה לו למי, הוא היה כותב פתקים על זה ושם בספרי הספרייה חושב על עם זה יגרום למישהו לצחוק או אפילו לשים לב.
האוטובוס עצר מול הספרייה ושם עלו שני אנשים מבוגרים ונער עם סוודר לבן גדול ומשקפיים, ג'יסאנג שם לב עליו מתיישב מולו ואז הוא הסתכל עליו, ג'יסאנג הסתכל עליו חזרה ממצמץ, על הנער מולו עלה חיוך ואז הוא הסית את מבטו.
הברונטי הוריד את מבטו חזרה לספר מקבץ את גבותיו, זה רגיל שאנשים מחייכים אליך משום מקום באוטובוס? הוא שאל את עצמו ואז הניד בראשו חוזר לקרוא עד שהטלפון שלו צלצל ומושך תשומת לב מהנוסעים השונים, הוא הסמיק והוריד את האוזניות לפני שענה לחברו פליקס שכבר היה בבית לדעתו שלו.
"היי ג'י, אתה בבית?" קולו של פליקס היה עמוק ורך באוזניו של הנער. "אני בדרך," ענה.
"אז מה דעתך לעצור להצטרף אלי ולמיני לארוחת ערב?"
"לא, אני רק רוצה לחזור ולישון," ג'יסאנג היה שמח להצטרף אל חבריו, היה להם מזל שהם גרו קרוב אחד לשני לעומתו.
"למה?"
"יש מבחן מחר," והוא לא רצה להיות ער יותר מדי לפני שהגוף שלו יחליט לקרוס מעומס יתר.
"המבחנים האלה הורסים הכל."
"כן, גם בעוד שלושה ימים."
"בהצלחה, ואל תלמד קשה מדי אני לא רוצה לראות זומבי ביום הבחינה."
"אני לא ילמד יותר מדי."
"כן ממש."
"נראה לך שהשינה שלי לא חשובה לי, אני רק מנסה לעקוף את סונגמין לשם שינוי," הרי הוא וסונגמין היו על תמיד נקודה אחד מהשני כשזה הגיע לאזרחות וכלכלה.
"נראה לי שעם המצב שלך סונגמין לוקח את הסבב הזה." "תסתום פליקס," וניתק מחזיר את האוזניות אוזניים ומנסה לא להירדם כשהוא משפשף את עיניו.
כשהגיעה התחנה שלו, הוא ירד בכך שקפץ למדרכה ומיהר הביתה, הוא רק רצה להתקלח, לאכול וללכת לישון, כאב לו הראש מרוב מידע שיכל להקיא רק למחרת ואז המוח שלו יתרוקן לקראת המחבר הבא.
"ג'י?" אימו של הנער קרא מהמטבח כשנכנס לבית והוריד את נעליו בכניסה, הוא הרים את מבטו והוריד את האוזניות לגמרי, "אני כאן," קרא והלך למטבח מוריד את תיקו על השולחן.
"איך היה היום שלך?"
"מעייף," ענה הנער וחייך חיוך עייף לאימו.
"אז תלך לעשות מקלחת מהר, ארוחת ערב מוכנה," היא חייכה אליו חזרה והנער מיהר לחדרו, הוא בהה במיטתו כמה שניות לפני שניער את ראשו אומר לעצמו שבקרוב הוא יוכל לעצום עיניים.
אחרי שיצא עם שיערו הרטוב וסווטשרט נקי עם מכנסי פיג'מה משובצות, התיישב על יד השולחן ושתה קצת מים לפני שאימו שמה קערת אורז מלפניו ומרק חם. הוא נאנח לפני שהתחיל לאכול, היה לו נעים והוא הרגיש שהוא עומד להירדם באותו רגע עם האוכל בבטנו. למה לאכול ארוחה חמה זה מרדים?
"ג'י, אל תירדם לי עכשיו," אימו הקפיצה אותו כשמצא את עצמו מתחיל לנקר על האוכל שלו, "אני יודעת שעבר עליך יום קשה אבל תסיים לאכול קודם, אתה צריך קצת אנרגיה."
הנער הנהן והכניס כף אורז לפיו.
אימו ידעה על מה היא מדברת כשהיא רואה את בנה לומד כל כך קשה, הרי היא עובדת באוניברסיטה הקרובה וזה למה גרו באזור הזה, הוא היה נגיש לשניהם ונוח. אביו עבר במלזיה והיה מבקר רק בחופשים עם אחיו הגדול.
אחרי האוכל אימו נשקה למצחו לפני ששחררה אותו לישון, הוא הוריד את המשקפיים שלו והניח אותם על שידת הלילה שלו לפני שנכנס מתחת לשמיכה, מחר יום חדש והוא ירגיש טוב יותר אחרי שילך לישון מוקדם. השעה הייתה תשע בלילה אבל הנער כבר לא היה בקיא בזמנים עם שעות השינה שאיבד. הוא רק ידע שלילה ושהוא צריך לישון, ושינה של עשר שעות יספיקו לו ליום הבא, ואפילו, אולי יהיה לו זמן לנוח בצהריים לפני שייפגש עם פליקס וסונגמין בספרייה במקום הקבוע.
הוא נרדם.
_
ביפ. ביפ. ביפ.
ג'יסאנג שלח יד וכיבה את השעון המעורר שלו מתהפך וממשיך לישון, הוא לא רצה לקום, היה לו נעים מדי, אבל אחרי חמש דקות הנודניק חזר, בביפ. ביפ. ביפ.
הוא פקח את עיניו.
הכל היה מטושטש ככה שהפעם שלח את ידו לשעון ואז למשקפיו שהרקיב והרים את עצמו לישיבה, הוא בהה כמה שניות קדימה לפני שמצמץ כמה פעמים והחליט להיעמד ולהתכונן ליום שלו. הוא חטף את מדי בית הספר מהארון והתלבש אחרי שהלך לשירותים וחזר מתמתח לחדרו.
הוא כבר סידר את שיערו והכניס את עדשות המגה לעיניו, ג'יסאנג לא אהב לשים את המשקפיים במבחנים מאחר ומצא את עצמו מתעסק בהם יותר מדי או שהיו מציקים לו מלחץ שכבר ישב עליו, הם פשוט הרגישו כבדות יותר.
הברונטי יצא מהחדר אחרי שסגר את האור, היה חשוך, בבקרים היה חשוך. הוא נכנס למטבח והכין קפה לו לאימו לפני ששם פרוסות לחם בטוסטר שלהם והכין להם צנים. הוא הוציא צלחות והניח את הלחם החם מורח עליו דבש, חמאה או ריבה. אימו נכנסה למטבח ולקחה את הספל שלה והם התיישבו לאכול לפני היציאה. הם היו אנשים של סדר יום. להתעורר מוקדם ולהכין ארוחת בוקר זה משהו שג'יסאנג היה רגיל אליו. כל עוד הוא לא מבשל.
"אתה בסדר?" שאלה אימו כשסידרו את השולחן.
הנער הנהן, "יותר טוב מאתמול זה בטוח."
"מרגיש מוכן?"
"יכול להיות." הוא אף פעם לא ענה משהוא כמו 'כן' או 'לא', הוא האמין שאם יפתח פה לשטן זה יפגע במזלו.
"אתה צריך להסתפר," אימו נגעה בפוני שלו כששטף כלים.
"אני בסדר, אני אוהב אותו ככה."
"אבל בקושי רואים את העיניים שלך."
"אולי יותר מאוחר, כרגע אני לא רוצה לאחר לאוטובוס," ג'יסאנג החזיר את הכלים למקום ואז נשק לאימו על הלחי לפני שחטף את התיק שלו ויצא מהדירה, היה עדיין מוקדם אבל הוא לא רצה לאחר את האוטובוס הנכון, ככה שגם עם ייפול בדרך יהיה לו מספיק זמן לאסוף את עצמו ולהמשיך.
מה כבר יכול להשתבש באותו היום?
למזלו הוא לא נרדם במבחן, לא נפל ולא שבר משהו.
_
"אני מוכן," אמר ג'יסאנג אחרי הבחינה."
"בדיוק עברנו את המבחן, למה אתה מוכן?"
"למרתון המרגיע שלי של נאשיונל ג'אוגרפיק."
"זהו זה, ג'י, אתה משלם על הקפה," אמר פליקס ודחף את הנער אל תוך בית הקפה הקרוב לתחנת האוטובוס שלהם לספרייה, ג'יסאנג נאנח אבל הלך להזמין להם את הכוסות, הנער מאחורי הדלפק לבש כולו שחור ונראה קצת מאיים, ג'יסאנג נרתה מעט, "איך אני יכול לעזור לך?" הוא שאל וחייך.
ג'יסאנג הסתכל על תג השם שלו, 'סאו צ'אנגבין'.
"שלוש כוסות של קפה חם חזק, גדול."
"עוד רגע יגיע, רק מה השם?"
"האן ג'יסאנג," ענה הנער ושילם, הוא לקח את החשבונית והלך לעמוד עם חבריו, פליקס בהה.