"איפה אני?" ראשי הסתחרר מאלכוהול .
"לייד קוקי." עיניו של קוקי היו אדומות מבכי וקולו היה עייף ושבור.
"למה אתה בוכה?!" שאלתי בלחץ
"אתה באמת לא זוכר?" התחלתי להיזכר.
"פאק "
"גימין בבקשה ממך מה זה היה לעזעזל?" ניסה לומר ברוגע.
"קוקי באמת אני הלכתי להביא את קא-"
"ונשארת להתנשק לך איתו וזרמת?!"
כאן הוא התפרק ובכה.
החברה הלכו לוויונג וסאן ככה שזה היה רק אני וגאנגקוק.
"קוקי אני מצטער" דמעות ירדו מעיניי
"זה מה שיש לך?! אני מצטער?!" אמר בכעס ובבכי ויצא מהבית.
התחלתי לבכות .
אחרי שעה של בכי ושקוקי לא חזר שמעתי דפיקה עדינה.
"גימיני זה סאן ו- וויונג תפתח לנו אנחנו דואגים.."
הם נכנסו כי לא עניתי.
המשכתי לבכות.
סאן רץ לחבק אותי וכך גם וויונג.
"סאני" בכיתי על הכתף שלו.
"מה קרה?
פשוט ראינו את קוקי בוכה בספסל בפארק אז יונגי נאמגון וגיי הופ איתו והשאר בדרך לכאן.."
"גימיני!" נכנסו טאה וגין בלחץ
"הסבר עכשיו!" אמר גין בעודו מחבק אותי.
"שלחו לי הודעה מהטלפון של קאי שכתוב בה שאם אני רוצה לראות את קאי שוב אז כדאי לי לבוא.
התקשרתי שלחתי הודעות והוא לא ענה."
לפתע קאי נכנס עם מיונגי.
"גימין סליחה אני באמת מצטער הכל באשמתי.." בכה
"זה לא בגלל אף אחד" אמר סאן.
"ואם זה בגלל מישהו זה בגלל ההיון הי הזה." אמר וויונג בקול שרוצה לחנוק מישהו.
"אז הלכתי לשם ושתיתי מים והתחלתי להסתחרר..
מה שאני זוכר זה מראה של גבר זר והגבר הזה התיישב עליי והתנשק איתי.. ואז היון הי בא והתיישב עליי גם ונישק אותי ומשום מה זרמתי איתו.
אני באמת לא זוכר" התחלתי לבכות שוב.
קוקי נאמגון גיי הופ ויונגי נכנסו.
עיניו של קוקי אדומות ושיערו מבולגן.
"קוקי אני-"
"עזוב אותי"
רצתי החוצה.
"גימין לאן?" בכתה אחותי
"מיונגי וקאי תישארו כאן כמה ימים עד שאחזור טוב?" הם הינהנו וחזרו לבית.
