מאז שחזרתי לגור עם ההורים זה מרגיש כאילו חזרתי מחול, אמא שלי שולחת אותי לסופר בלי סוף, לתדלק, להביא דואר וגם לשים את האוטו במוסך.
היא סומכת עליי יותר מדי.
הייתי בסופר פארם, הפעם בשביל לקנות לאבא שלי מתנה בשם אמא שלי לכבוד יום ההולדת שלו, ועל הדרך להשלים לי חוסרים בהיגיינה.
אחרי שסיימתי למלא את העגלה שלי בפדים שונים, שמפו ומרכך במחירים מופקעים ומסקרה חדשה שנראתה לי נחמדה ודי קרצה לי, נעמדתי במקלחת הבשמים.
אני גרועה בלקנות מתנות לגבר, הם כאלה מתוסבכים, יותר מבנות, הם אוהבים משהו אחד וזהו וכל כך דעתנים.
הדיילת שעמדה באזור נאצה בי מבט ואני התפללתי שלא תיגש אליי לשאול אם אני זקוקה לעזרה.
העברתי את אצבעותיי על שלל הבשמים שעל המדף, זה לא כמו בגד שפשוט אפשר לבחור, אני צריכה לפתוח את הבקבוק, להתיז, להריח, להשוות.
האצבעות שלי נעצרות על בקבוק מרובע בצבע כחול עמוק ומבריק, העיניים שלי משתהות מעט על הגוון הכהה, אני נעצרת ועוזבת את העגלה בתקווה של תפגע באיזה מדף יקר.
"Bleu de Chanel"
בהחלטה של רגע אני מרימה את הבקבוקון ומסירה את הפקק, מתיזה על פרק כף ידי שני שפריצים מכובדים וכמעט לא מתאפקת כמה שניות לפני שאני מצמידה את האף אל ידי ועוצמת את עיניי באיטיות.
פלאשבקים מציפים אותי ואני מרגישה את הלב שלי רועד בהתרגשות, הגוף שלי עולה בלהבות הנשימה שלי מתקצרת.
יונתן.
הריח לא עוזב אותי, הוא מציף בי זכרונות, אני מרגישה את השפתיים שלו עולות על שלי, את הריח שלו על הבגדים שלי והסדינים כשאנחנו מתכרבלים במיטה שלו.
אני מרגישה את היד שלו מצמידה את ראשי לגופו כשאני טומנת את אפי בצווארו ומסניפה את הריח שאני כל כך אוהבת.
אני מרחיקה את הבקבוקון מאפי במהירות ומושכת באפי בשביל לשכוח את הריח לעכשיו אבל לטמון אותו עמוק בתת מודע שלי.
בשטות של רגע אני מרימה את הפלאפון שלי, נכנסת לוואטסאפ ומקלידה את שם שלו, חסמתי אותו. אין לי יותר הודעות מיונתן.
מעניין מה היו ההודעות האחרונות ששלח לי, לעולם לא אדע. אולי הוא כתב משהו ששינה את הכל?
אני לא אשקר, הוא ניסה ליצור איתי קשר כמה פעמים דרך גברי, אבל אני איימתי לחסום אותו גם משם ויונתן החליט שהוא לא שורף כל כך מוקדם את הדרך היחידה שלו לדעת מה איתי.
לעיתים גברי היה מתחקר אותי, לי עשה טוב להאמין שזה בשביל יונתן, בעיקר כשהוא היה מתעניין בחיי האהבה שלי.
