יום חדש - רביד פלוטניק.
-
זה מוזר.
אני מרגישה מוזר.
חסר לי משהו. חסר לי צליל מסוים. למה כל כך שקט פה?
שיט, השעון המעורר.
אני פותחת את עיניי בבהלה ומחפשת את הפלאפון שלי סביבי, אני לא מוצאת אותו. איך זה הגיוני? איפה שמתי אותו? בטח שכחתי אותו במועדון.
אני קמה מהמיטה במהירות ומגלה שאני אפילו לא בחדר השינה שלי.
לוקח לי בדיוק שלוש שניות להבין שאני בחדר השינה של לא אחר מאשר - יונתן.
אני מורידה באיטיות את מבטי אל גופי, אני לבושה בסל הכל בחולצה מכופרת בצבע לבן שכפתוריה סגורים למחצה.
אוי ואבוי, אני בתולה, בבקשה שלא הרסתי את זה הערב.
אני תולה תקוות בקרום הבתולים שלי ומיד קופצת מתוך המיטה.
אני הופכת את השמיכה ורואה שהסדין הלבן נשאר נקי, טיפשה דני. את טיפשה.
זה יונתן, שכחת שהוא מושלם? הוא דאג לך אתמול בלילה, לא ניצל אותך. ובכלל יש לו חברה, הוא לא יבגוד בה - איתך.
אני נושמת נשימות איטיות בניסיון להרגיע את עצמי.
אני צועדת באיטיות החוצה מהחדר, אפילו לא חושבת על להתלבש בבגדים שלי, או להתלבש באופן כללי, אני אפילו לא יודעת מה עשיתי איתם או איפה הם בדיוק.
למזלי למדתי להכיר את הבית הזה היטב, אני מגיעה אל הסלון ונשענת על הקיר, על הספה בסלון שכב יותר, פלג גופו העליון היה חשוף לגמרי ומותניו כוסו בשמיכה דקיקה.
נביחה חזקה גרמה לי לפעור את עיניי בבהלה, ״ששש, אלפא!״ אני לוחשת בכעס, אני שומעת אנחה עייפה נפלטת מפיו של יונתן ומיד אחר כך עיניו נפקחות ומביטות בי.
״סליחה, תחזור לישון.״ אני ממלמלת בלחץ, אבל זה היה אבוד, יונתן כבר התיישר והתיישב על הספה בעייפות, אני עומדת מולו דקות ארוכות מבלי לומר דבר.
נו כבר שיגיד משהו, הוא זה שתמיד מוביל את הסיטואציה - לא אני.
״הפלאפון שלי..״ שכחתי לגמרי שאני צריכה לעבוד היום.
״במטען,״ הוא מחווה עם ראשו לכיוון הפלאפון שלי שמנוח על מסעד הספה, אני מתקדמת אליו חוששת ולוחצת על מסך הנעילה, מתכוננת לאלפיי הודעות מנטע ויואב.
אני מבחינה כי השעה כבר עשר וחצי, אבל אין לי שום הודעה או שיחה, שום דבר.
״אמרתי לך לא לדאוג.״ אני שומעת את קולו של יונתן, אני נאנחת בחיוך ומניחה את הפלאפון שלי חזרה על הספה ומתיישבת לצד יונתן, מעט מרוחקת.
