אמת כואבת

פרולוג

פרולוג:

אורות המועדון סינוורו אותי, מלצרים שהסתובבו במועדון היוקרתי שהגעתי אליו הפעם הציעו שוטים רבים אבל סירבתי בנימוס, ידיים המוצאות את מקומן על מותניי מקרבות אותי לבחור רנדומלי ואנחנו רוקדים לפי קצב המוזיקה.
בחורות נמרחות על גברים שריריים מכל עבר חלקן יושבות על הבר חצי מעולפות מרוב שתייה השאר בשירותים מקיאות על עצמן את מה שהספיקו לשתות, אותה בחורה שראיתי כשנכנסתי התקדמה לאחד מהחדרים בקומה השנייה כשגבר מוביל אותה לשם, החושך במועדון לא נתן לי לראות אותו בבירור אך שיערו היה חום וגופו שזוף ושרירי, אותה בחורה כל כך שיכורה שהיה ברור שההנגאובר יהיה קשה בבוקר אך היא לא הייתה מספיק שיכורה כדי להיות מרוחה על הבר או מקיאה בשירותים כמו שאר הבנות, זכרתי את שיערה החום כהה ואת שמלת הסטרפלס הקצרה והצמודה שלבשה שלא השאירה מקום לדמיון.
אותו בחור שתפס את מותניי התחלף מזמן בבחור אחר, שיערו היה חום כהה כמעט שחור הוא לבש טי שירט לבנה שהבליטה את שריריו וגינס שחור משופשף, את נעליו לא זיהיתי כמו שלא זיהיתי את צבע עיניו וצבע עורו.
רקדנו לקצב המוזיקה הקצבית שהחרישה את אוזניי משתחררת מצרות חיי לכמה דקות, כשהוא תפס את ידי והתחיל לקחת אותי לכיוון החדרים בקומה השנייה השתחררתי במהירות ויצאתי החוצה, כנראה הוא חשב שאני שיכורה מספיק כדי שיוכל לקבל זיון, אבל הגעתי למועדון כדי להשתחרר ולא כדי להזדיין.
עליתי על הקיה פיקנטו הלבנה שלי מתחילה לנסוע, לא יודעת לאן אבל בטוחה שראשי יוביל אותי למקום שלנו.

היער בעונה הזאת של השנה היה יפיפה, במיוחד היער הזה, בסופו של דבר תמיד מצאתי את עצמי כאן מסתכלת על הכל, כשהלב מרגיש קרוב אבל המוח יודע שהכל רחוק.
נשענתי על העץ שלנו שהשקיף לאגם שנהגנו להיכנס אליו בזמננו הטובים. קמתי ונגעתי באגם הקר נזכרת איך אהבתי את מימיו הקרירים במיוחד בימים האלה של השנה.
רצון עז להיכנס למים תקף אותי, ולמרות שמוחי צעק לי לא לעשות זאת ליבי צעק לי לעשות את זה ובגדול, והפעם הקשבתי ללב. מצאתי את עצמי מתקדמת לעבר הבקתה שלנו, הבקתה שהוא בנה לנו, במטרה לחפש בגד ים מודעת לעניין שאסור לי לגעת בכלום שלא נדבר על להיכנס, אבל אף פעם לא אהבתי להקשיב לכללים.
עברתי מתחת לסרט הצהוב של המשטרה שהיה אמור לפחות לחסום את המעבר לבקתה. נכנסתי לבקתה והסתכלתי על הכל, הזכרונות הציפו אותי, הדם שלו, שכבר הספיק להתייבש, היה בכל פינה בבית מזכיר לי את מה שקרה לו, סימני המכות על גופו, הדקירה והחתכים ובמיוחד את איך שגופתו נראתה כשהחזקתי אותה בין זרועותיי לפני שנפרדתי.
״אסור לך להיות פה״ קול מוכר ומעוצבן נשמע מאחורי ״במיוחד לא כשאת החשודה המרכזית אריקה״ הקול אמר.
-
לא יודעת איך להסביר את ההתרגשות שלי מהסיפור הזה, התלבטתי אם בכלל להמשיך אחרי סיפור שהיה לי פה על "city of crime" (סיפור מביך ביותר בעיניי ואני לא אתחיל לפרט אפילו).
אני מקווה שתהנו איתי מהתהליך של הסיפור החדש הזה. ושתתאהבו בו כמוני.
אוהבת ומעריכה,
הדר❤️.