סוף סוף הגיע הקיץ, קצת מנוחה מבית ספר, מטרפת הלימודים, הפסקה מלקום כל יום בשש בבוקר ולחזור בחמש בערב. אבל אז זה אומר שאצטרך להיות עם כולם כל הזמן...לא תהיה לי מנוחה מהם, אני סתם מגזימה, אני מקווה. נו יהיה כיף, אני לא יודעת אם אני מנסה לשכנע את עצמי או שזה באמת זה מה שאני חושבת. כל כך חיכיתי לרגע שארגיש חלק ועד שהוא מגיע פתאום אני חוששת, נלחמתי בעצמי ובהם מספיק עכשיו זה הזמן ליהנות, לכייף, לצבור חוויות.
עד כה אני בסדר פחות או יותר, אני כבר מרגישה חלק, מרגישה שמתייחסים למה שאני אומרת, מקשיבים למילים שיוצאים לי מהפה בלי שתבוא עקיצה אחרי. אני חושבת, יודעים מה אני בטוחה, אני פשוט בטוחה בזה שעדיין רובם דיי שונאים אותי, ויודעים עוד משהו לי זה כבר ממש לא אכפת, אני חלק בדיוק כמוהם, לא טיפה פחות. טיילנו, בילינו, נהנו והאמת שעוד היו רגעים שעוד חשבתי על מיכאל, אבל באמת הבנתי שאני חייבת לשחרר. אין לי שום סיכוי עם הבנאדם הזה ו עם אף גבר בעולם, התסכול.
יצא לי לדבר על זה פעם אחת עם כמה מהחברות שלי, הייתי בהלם מוחלט מהתגובה שלהם, הם כל כך זלזלו, ״מה את עדיין אוהבת אותו?״, ״איך אפשר?״, ״תשחררי״, זה רק חלק קטן מהתגובות. אז ככה חמודות, יש קטע כזה שאין לבני האדם (או לפחות לי) שליטה על מה מרגישים, המוח שלי כן יכול לנסות להבין את ההיגיון שאין לי שום סיכוי איתו, שהוא פשוט לא שם עליי, שלא אכפת לו מי זאת אלי, אבל הלב שלי מרגיש מה שהוא מרגיש. ומי אתן שתזלזלו בי או ברגשות שלי, מאוד נפגעתי מהם, לקחתי את זה נורא קשה, עד כה הם היו העוגן שלי אל מול הבנים, הם ידעו לנחם שזה כאב, ידעו להגיד לי את המילה הנכונה שתוציא אותי מהבאסה. בתור חברות שלי אתן אמורות הכי לתמוך ולהיות שם בשבילי, במיוחד ברגעים כאלו, הרי מה שתגידו לא ישנה את מה שהלב שלי ירגיש. לפעמים זה לא באמת חשוב מה אתן חושבות, לפעמים אני רק צריכה שתהיו פה בשבילי, באמת. וברור שהייתה את העוד חברה או שתיים שכן תמכו, כן היו פה בשבילי, אבל תכלס הרוב היה בדעה שונה לחלוטין. הם פשוט לא יכלו לקבל את מה שאני מרגישה, לצערם או לשמחתם תלוי את מי שואלים.
הם לא הבינו את מה שאני מרגישה, הם לא הצליחו להבין את הפרפרים שהרגשתי כל פעם שראיתי את מיכאל, את האכזבה שהלב ספג שאפילו שלום ברחוב לא קיבלתי, את התסכול שהמוח הרגיש שהתעוררתי מחלום שבו היינו יחד, את הכעס על עצמי, מה דפוק בי?! הייתי אומרת להשתקפותי במראה, ועוצרת בקושי רב את נחיל הדמעות שאיים לבוא. את השנאה שהייתי חשה לפעמים כלפי הפה שלי שלא ידע מתי לסתום, מתי לעצור. את כל זה הם פשוט לא הצליחו להבין לצערי.
או אז הגיעה חבל הצלה נחמד, הפסקה קצרה מכולם, חופשה משפחתית באוסטריה. אני כמובן ארזתי ראשונה, אין ספק שאני מוכנה לטיסה, מתאים לי לחלוטין מוד אחר. קצת מסלולים, בריכות, אטרקציות, נופים שווים שאין בארץ וגולת הכותרת פארקי מים, אין דבר שאני יותר אוהבת מאשר פארק מים, ועוד כזה שווה במיוחד, אם אומר את האמת יש אחד שאני בונה עליו במיוחד, יש שם מגלשה מטורפת, כמו בריאליטי הזה, שעומדים ואם טעית בשאלה אז אתה נופל כזה, למים ניראלי, אז שם זה ליפול לתוך מגלשה שעושה סיבובים, בקיצור מטורף!
אנחנו בשיא הטיול באוסטריה, מצב הרוח שלי בעננים, שום דבר לא הולך להרוס לי את הטיול הזה, גם לא החברים החטטנים והמציקים של ההורים שלי, שלצערי הצטרפו לטיול. הטיול מתקדם לו מושלם, פארק המים המיוחל, ממש עוד יומיים, אני כל כך מחכה, בינתיים כל כך טוב לי, כל כך כיף. הנופים פה מדהימים, האווירה כיפית במיוחד, אני כל כך לא רוצה שזה יסתיים. כמות החוויות שאני עוברת פה, זה פשוט מטורף, אנחנו כל יום נוסעים מאטרקציה לאטרקציה, כי אוסטריה כל כך מדהימה שאנחנו רוצים להספיק הכל, וממש עוד שנייה יום שבת מגיע ואתו הפארק שכל כך חיכיתי לו!
אני בשוק, אני כולי רועדת, הלב שלי על אלפיים, אני בלי מילים, כולי רועדת אמל׳ה, אבל׳ה, אני?, לי?, מה?, ניראלי אני בחלום, אני צובטת את עצמי, ובכל זאת אני עדיין פה, אם זה לא חלום אז מה זה? השארתי אותכם קצת במתח. אז נעשה לכם סדר בפרק הבא יאללה תעבירו עמוד, אל תחכו לי.
ESTÁS LEYENDO
I found a love
Novela Juvenil״הלב שלי עוד שנייה מתפוצץ, יופי את מסוגלת, אומר לי הקול הפנימי. אני כל כך לחוצה, אני בקושי מצליחה לדבר. ״כן ברור״ הוקל לי במקצת, ״בוא נשב למעלה״ אני מצביעה על המדרכה שבקצה הרחוב, מקום שקט שאנשים לא עוברים בו בלילה, אנחנו הולכים, אני לחוצה ברמות!! אפ...
