הכי מוכר במדינה

פרק 2 - לשגע פילים

ירדתי מהבמה לקריאות רועמות של הקהל. האדרנלין שלי היה בשמיים ויחד עם זאת, הייתי מרוסק מעייפות.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו - זו המיטה שלי בלבד. הייתי עייף ומותש.

  בחדר ההכנה לימור המאפרת חיכתה לי עם המגבת המיוחלת וחולצת חליפין. חטפתי בקבוק ספרייט מהמיניבר הנמוך והתיישבתי באנחה, לא לפני שניגבתי  את הפנים המזיעות, שולח יד לאחור ושולף את החולצה הדביקה ביד אחת באמצעות תנועה אחורית, מעכל את הערב המטורף, כמו תמיד לאחר כל הופעה.

הרבה זמן שלא ראיתי את אמא שלי כל כך נרגשת. מספר פעמים תפסתי כיצד היא מתבוננת סביב, מסתכלת במתרחש, מסרבת לעכל גם בפעם ה100, את כמות האנשים שהאמפי מכיל, כולם כאן, מאזינים לבן שלה. אפילו היא, לא האמינה אז, שאצא מהשכונה המפוקפקת ואצליח כל כך. פניה היו מלאות גאווה וזה הציף אותי בתחושות גאווה.

"הקהל היום היה אש!!! אש!" צחי נכנס עליז ומאושר, סוף סוף השתחרר המתח. לפעמים הוא מתנהג כאילו הוא הזמר על הבמה...אני שואב ממנו את כל הכוחות והמוטיבציה, לתת את כל כולי על הבמה, ובכלל...במקצוע הכל כך קשוח ותובעני הזה.

"כן אה.... באמת שהיה טוב. הרבה זמן שלא נהניתי ככה" אמרתי בסיפוק והתיישבתי לראשונה אחרי שעתיים מפרכות במיוחד. ממעיט במילים, מרבה בלגימות ונשימות.

"אתה פשוט אלוף, אלוף מלך שלי!!" שיר נכנסה בצרחות רועמות לחדר ההכנה, מקפידה לא לפספס אף מבט. לפעמים אני תוהה כמה תשומת לב בן אדם אחד יכול למשוך. זו בדיוק היא. וכך תמיד היא הייתה למרות שלא חסר לה דבר.

היא התקרבה לחיקי כמצפה לנשיקה. הסטתי את ראשי ממנה בעדינות , "לא כדאי לך, אני מזיע למות מאמי", חייכתי חיוך קטן והמשכתי ללגום מהספרייט.

"לא אכפת לי" היא רטנה ופיזרה לעברי אינספור נשיקות קטנות בכל חלקי הפנים, מתענגת על כל חלק. "יוצאים עם גל, כן?" שאלה בציפייה, "אפשרי בהחלט, לא לפני שנעבור אצלי" עניתי בחמדנות, קורץ לה בחיוך ומדמיין את הערב המושלם שמחכה לנו אחרי מקלחת טובה. שיר השיבה לי חיוך ערמומי והבטתי לעברה בחיוך עד שקול דק קטע את מחשבותיי.

"צחי, אני זזתי...נדבר בבית" עומר נכנסה בזריזות לחדר ההכנה, כסופת טורנדו, לא מביטה הנה והנה. ממהרת לקחה את תיקה, מניפה ידה לשלום אל עבר כולנו. 

"רגע עומר...חכי רגע" שלפתי תוך שניות מבלי לחשוב, ברגע של טיפשות.
מבטם של צחי, עומר ושיר, כולם היו עליי. כאילו מצפים לשמוע את דבריי.
"חכי...אני צריך לדבר איתך" אמרתי בפה רשמי מלא בביטחון, קם ממקומי ובזהירות יתרה מקים את שיר מברכיי כשהיא שולחת לעברי מבט תוהה ושואל. נשקתי לעברה נשיקה חטופה "כבר חוזר", זרקתי תוך כדי שאני לוקח איתי את בקבוק הספרייט יחד איתי.

צעדתי אל עבר עומר, מקלל את הרגע שבו קראתי לה. עומר נראתה די מופתעת גם היא, ובצדק. אני בעצמי עוד לא תכננתי מה לומר לה, 

"כן..?" היא שלחה לעברי מבט שואל ביציאה מן חדר ההכנה.
קשה לי לומר שהראש תיפקד איכשהו, כל מה שחיפשתי הוא רק לצאת מהטעות שאליה הכנסתי את עצמי בפליטת פה מטופשת.

"אמ..." גירדתי בראשי. מביט בה, לא מביט. בחיים לא נראיתי כחסר ביטחון כמו עכשיו, בזה אני בטוח. בכללי, אני מכירה את הבחורה הזו פחות מיום שלם וכל מה שהיא מצליחה להוציא ממני זה רק חוסר ביטחון. וביטחון לא חסר לי בדרך כלל, ברוך השם.

"יום שני הקרוב יש מסיבת הפתעה לצחי, את תבואי?"

עומר שחררה לחלל האוויר צחוק חרישי,  "אני כרגע גרה שם...אז גם אם לא ארצה להגיע... אתה יודע, אין לי ברירות" קרצה לי בחיוך.

"נכון..." הנהנתי בהבנה, מנסה לחשב כמה טיפש יצאתי מ1 עד 10, אם לא 100. "אז בעצם...נתראה" חייכתי.

עומר חייכה חזרה, גבה כבר תיכף הופנה אליי אך היא השתהתה לרגע וחזרה להביט בי "אגב, ההופעה הייתה מדהימה. רואים כמה הקהל אוהב אותך, אתה באמת עושה את מה שאתה אוהב. אל תוותר על זה אף פעם. המון הצלחה" אמרה ברשמיות ובכנות מרשימה. לא ציפיתי לשום פידבק ממנה, היא לא נראית אחת שמחלקת פידבקים כל כך מהר. אבל משהו באמירה שלה השיב לי את הביטחון חזרה.

"תודה רבה" חייכתי ברכות, לא מסיר את עיניי ממנה.

"ו....נראה לי שמחכים לך..." היא סימנה עם עיניה לכיוון הדלת. הסתובבתי עם פלג גופי העליון, צופה בשיר נשענת על משקוף חדר ההכנה בהפגנתיות. לפי שילוב הידיים שלה, ידעתי שמצפה לי שיחה ארוכה בבית.

הסתובבתי חזרה, ועוד לפני שהספקתי להשיב, צפיתי בעומר נעלמת כלא הייתה במסדרון האמפי. לגמתי מהספרייט ולא הסרתי את עיניי ממנה, לוגם גם את מראיה עוד כמה דקות ספורות. אין ספק שהבחורה הזאת יכולה לשגע פילים.