אוגוסט. חם היום יותר מתמיד לדעתי, קרוב ל40 מעלות, ללא קשר לחום הגוף הבוער ממני מרוב התרגשות. אני מתרגש כמו ילד קטן לפני הביס הראשון בגלידה, בכל פעם שאני עולה לבמה. וזה לא משנה כמה פעמים כבר הופעתי או בפני מי. זה פשוט מוכח - כל עוד אני חי את זה, זה מרגש אותי.
אם אי שם, בשנות ה2000, החבר'ה בשכונה היו אומרים לי שבגיל 22 אעסוק במה שאני הכי אוהב וארוויח הון שלא מבייש אף מליונר, הייתי ממשיך להתנדנד על הנדנדה בזולה שאילתרנו מאחורי הבניין, ובעיקר צוחק. רק מעטים האמינו בי, רק מעטים ליוו אותי, גם כשכבר סירבתי להאמין בעצמי והרמתי ידיים.
אף אחד לא באמת רצה להתחייב לנער חצוף ובעייתי, עם השכלה נמוכה וביטחון עצמי יותר מדי גבוה. אבל היה אדם אחד שתמיד האמין בי. ומשום מה, לא רצה לוותר עליי. זה היה צחי.
אולי זה בגלל הקשרים שלו עם אבא שלי או היחס המיוחד והחם שהיו מקבלים, הוא ואשתו מירית, אצלנו בבית. ובכל זאת כל חיי תהיתי מה גרם לאיש יחסי ציבור כה נחשב המנהל מספר זמרים מוכרים, לקחת אותי תחת חסותו. אני, שחוץ מקול יפה, לא היה לי מה להציע. בטח לא אחריות או מחויבות לתהליך הכרוכה בלהיות זמר.
בכל פעם שהיה נכנס בפתח דלתנו, הייתי רץ אליו בהתלהבות ומושך בידו ללא מילים. ממהר להראות לו עוד תוסף חדש שרכשתי לחדר ההקלטות האקוסטי שלי. "הוא יהיה בסדר, עופר" הייתי שומע את צחי בניסיונות להרגיע את אבא שלי, תוך כדי שהם צועדים לסלון. ממהר לסביר לו שמספיק שיש כישרון ואש בעיניים, ואדם מוכן לקרב של חייו. ואני, אני שבקושי האמנתי בעצמי, בטחתי בצחי. ראיתי בו אבא שני וידעתי שיש לי על מי לסמוך, סוף סוף.
"קח, קפה מותק. תירגע, תנשום" מירית אשתו של צחי מיהרה להיכנס אל חדר ההכנה תוך שהיא קוטעת את מחשבותיי. "זו לא הופעה ראשונה שלו" היא טפחה על גבו של צחי ביד אחת ובשנייה הניחה את הקפה הרותח על השולחן תוך חיוך קטן ומרגיע לעברי. אצל צחי הכל חייב להיות מתוקתק ומאורגן עד הדקה האחרונה, הוא תמיד נותר לא רגוע עד שההופעה מסתיימת. רק אז הוא מאפשר לעצמו לנשום לרווחה.
הקפה הרותח העלה אדים וצחי בהה בו. מירית מיהרה לצאת מהחדר ואני הטיתי את גופי קדימה להרים את הפלאפון המונח הרחק ממני ולפתוח את אפליקציית האינסטגרם, תוך שאני תוהה בקול, בחצי חיוך או חצי תקווה, "השלב הבא קיסריה, אה?" צחי העביר אליי מבט מופתע וחד, והרגיש לי כאילו הוספתי עוד לבנה ללחץ שלו.
עיניי תרו באפליקציה, זו שמכניסה לי עוד כמה כספים לכיס. שורות שורות של תמונות, כולם מחייכים וכולם מזייפים. העיקר שייראה טוב, נוצץ, יפה. הרשיתי לעצמי רק להתבונן ולא ללחוץ על שום לייק או לקרוא הודעות . את אפליקציית האינסטגרם מנהלת לין אחותי, היא האחראית הראשית לכל מה שעולה לשם ובין היתר גם אחראית להגיב (או לא להגיב) למעריצות, ובינתיים אני די מרוצה מהעניין. אף פעם לא הייתי מעורב בכל מה שקורה ברשתות החברתיות ותמיד היה לי נוח לחיות את החיים האמיתיים כפי שהם מבלי להתרברב ולנקר עיניים.
YOU ARE READING
הכי מוכר במדינה
Romance"ו....נראה לי שמחכים לך..." היא סימנה עם עיניה לכיוון הדלת. הסתובבתי עם פלג גופי העליון, צופה בשיר נשענת על משקוף חדר ההכנה בהפגנתיות. לפי שילוב הידיים שלה, ידעתי שמצפה לי שיחה ארוכה בבית. הסתובבתי חזרה, ועוד לפני שהספקתי להשיב, צפיתי בעומר נעלמת כל...
