מערבולת

פרק 15 - אכזבה

אני יוצאת מהחדר שלי, בדרך למבטח. מכינה לי כוס קפה ומחליטה לצאת למרפסת. מופתעת לראות את הגב של ים על אחד הכיסאות. אני עומדת ומביטה בו, לא יודעת אם להתיישב לצידו או לחזור חזרה לתוך הבית. ״למה את עומדת? בואי שבי״ הוא אומר ואני שומעת את קולו. הוא לא שלו ולא רגוע אלה להפך הקול שלו כועס, עצבני, לא מצליחה לפענח בדיוק. אני מקווצת את גבותי בחוסר הבנה, איך ים ידע שאני בסביבה, הוא אפילו לא הסתובב לאחור, אפילו לא עשיתי רעש לא את הכי קטן.

אני הולכת ומתיישבת לצידו. מניחה את הכוס קפה שלי על השולחן ולוקחת את הקופסה הלבנה שעל השולחן. מוציאה את הסיגריה הראשונה שקורצת לי ומדליקה אותה עם המצית שלצד הקופסה. ״שונא שאת מעשנת״ ים אומר ואני רק שואפת את העשן לראותי ומוציאה. ״אני יודעת״ אני אומרת. מתח יש באוויר, אני יודעת שים כועס ואני מפחדת שהוא יכעס יותר ברגע שאני אספר לו על השקר.

אני מסיימת לעשן את הסיגריה ובמהירות שולחת את היד שלי לכיון הקופסה הלבנה שעדין מונחת על השולחן, אך לפני שאני מספיקה לקחת את הקופסה ים לוקח אותה קודם. ״תביאי לי״ אני אומרת אך לא בקול תקיף או דורש אלה בקול מתחנן, זקוק. כאילו אני זקוקה למשהו שיזהם לי את הראות בדחיפות. זקוקה למשהו שיסיח את דעתי מהמצב הנוראי שאני מרגישה שאני נמצאת בו כרגע. ״זה לא פתרון״ הוא אומר ומביט בי. אני לא מסוגלת לישר את מבטי לכיונו, אני יודעת שהוא מאוכזב. שהוא כועס. אני לא מסוגלת להביט בו.

״איפה היית אתמול כל היום?״ ים שואל אותי בלחש. אני לא רוצה לענות לו. לא רוצה להגיד לו שהייתי עם מור. אני עוצמת את עיניי מנסה להתחמק מהרגע שאני צריכה לענות לו, מנסה לעצור את הזמן. ״ובבקשה ריף אל תשקרי לי. אני לא יכול לשמוע עוד שקרים.״ הוא אומר ואני פותחת את עיניי. הזמן לא נעצר, הוא רק ממשיך. אני מרגישה את מבטו שמביט בי. אני מנסה לפענח את הקול שלו, אני לא יודעת אם זה עצב, כעס, אכזבה. הלב שלי כואב, אני מרגישה שהוא מתנפץ ברגע שאני מבינה שזאת אכזבה. ים מאוכזב ממני. ״אני מצטערת״ אני אומרת בלחש ודמעה אחת זולגת לי על הלחי הימנית, שקרובה עליו. לא מאמינה שאכזבתי את ים, בחיים לא אכזבתי אותו. החבר הכי טוב שלי מאוכזב ממני, אני שקרתי לו.

ים מושך אותי לחיבוק, הדמעות שלי מתחזקות והוא מלטף את ראושי, מנסה להרגיע את הבכי. אני בוכה ומתפרקת על ביטנו, לרגע חושבת שאני סתומה שאני בוכה בגלל זה אבל ברגע השני אני מבינה שים מאוכזב ממני וזאת בהחלט סיבה מוצדקת לבכות. ״למה אני צריך להתקשר בדאגה לאמא שלך לוודא שאת נרדמת ושהכל בסדר איתך והיא בכלל אומרת לי שאת לא אצלה. למה אני צריך לראות אותך ואותו מתנשקים ואת אפילו לא חושבת לספר לי על זה. למה יום שלם את נמצאת איתו ולרגע לא הרמת את הטלפון לראות שהכל בסדר איתי, עם נתנאל.״ ים אומר וקולו שבור.

אני מתרחקת מהחיבוק שלו ומביטה באצבעותי. משחקת עם הטבעת שביד ימין, מסובבת אותה לצד ימין ואז לשמואל תוך כדי אני פותחת את פי ואומרת בלחש ״אני רציתי להגיד לך שהתנשקנו אבל לא מצאתי את הזמן המתאים. רציתי להגיד לך שאני נשארת לישון אצלו אבל לא ידעתי איך להגיד, לא ידעתי מה להגיד. אתה שאלתה אם אני אצל אמא שלי ואני פשוט זרמתי איתך. אתמול כל היום חשבתי עליך ועל כמה אני דואגת לכם אבל השקר שלי אכל אותי, לא הייתי מסוגלת לדבר איתך. כאב לי.״