מערבולת

פרק 7 - זיכרונות

״בוא אלי פרפר נחמד. שב אצלי על כף היד. שב תנוח אל תפחד״ המוזיקה מתנגנת מכיון הסלון. אני משפשפת את עיני ויוצאת מהמבטיה לכיון הצלילים. הרמקול השחור מונח על השולחן בפינת האוכל. המוזיקה מתנגנת ממנו. שלושים ואחת יום שהוא לא הופעל. זה היה ההרגל שלנו. שלי ושל ים. לשמוע שירים מהרמקול ולשיר ולרקוד ביחד. הרמקול משמיע את שיר הילדים הישן ומלא זיכרונות מהילדות צפים. אני מזיזה את הראש לכיון הסלון. על הכורסה יושב ים ובין ידו נתנאל.

״בוקר טוב״ אני אומרת בחיוך. ים מביט בי. הוא לא מחייך אבל העיינים שלו נוצצות. אני מתקרבת לעברם ומביטה בהם. ״שרה צריכה להגיע עוד חצי שעה. חשבתי לקפוץ לאמא שלי להביא קצת מהדברים שנשארו אצלה בבית.״ אני אומרת כתגובה ים מביט בי ומהנהן עם ראשו. ״את יכולה ללכת. אני אסתדר״ חמש. חמש מילים. אני מהנהנת וקמה ממקומי להתלבש.

אני טורקת את שער הכניסה של הבית החדש שלי. אם היו אומרים לי שבגיל עשרים ואחת אני אצטרך לגדל ילד שלא שלי. לחיות עם ים. שנשכיר דירה יחד בשכונה שבה גדלנו. הייתי צוחקת לו בפנים. אני מבחינה באוטו צהוב שחונה לצד ביתנו. האוטו הצהוב והמוכר. אף פעם לא הבנתי למה הוא קנה אוטו צהוב. תמיד הוא אומר שכיף לו לחשוב שמישהו מרביץ למישהו אחר כשהוא רואה את הרכב שלו. אייל גולן נשמע מתוך הרכב בקולי קולות. הוא מדמם מנוע ופותח את הדלת. הוא יוצא מהרכב עם המשקפי שמש שהוא כל כך אוהב.

״בוקר טוב ליפה בנשים״ הוא אומר בחיוך קסום ומהפנט ומתקדם לעברי. אני מחייכת והוא מחבק אותי. ״רזי איזה אנרגיות יש לך. אפשר לחשוב לרגע שאתמול לא יצאתם לשתות.״ אני צוחקת והוא מוריד את משקפי השמש ומביט בעייני בחיוך. רזיאל הוא החבר הכי טוב של ים מגיל שמונה. כבר שלושים ואחת יום שהוא לוקח את ים כל ערב לבר. אני יודעת שרזי חושב שזאת טעות. אבל זאת הדרך של ים להתאבל.

״איזה עקיצה ריף. אני עוד אחשוב שעבדת עליה המון זמן.״ הוא אומר בצניות. אני נותנת לו מכה קטנה בעורף וצוחקת. ״שלושים ואחת יום אני חושבת עליה.״ אני זורמת עם הצחוק של רזיאל. ״תאמיני לי ריף. אם לא את, ים היה מרוסק״ הוא מלמל בלחש, אני מורידה את החיוך מפני. ״הוא כבר מרוסק.״ אני לוחשת. הוא מלטף את ראושי ומקרב אותי עליו לחיבוק מנחם. ״אם לא את. אני לא יודע איפה הוא היה היום.״ אני לא מגיבה לדבריו רק מתנחמת בתוך חיבוקו החם.

לאחר מספר שניות רזיאל נכנס לתוך הבית ואני ממשיכה ללכת לעבר הורי. אני בוחרת ללכת ברגל. הבית החדש שים שכר נמצא בתחילת הרחוב ובהמשך נמצאים שני בתים. הבתים שבהם אני וים גדלנו. אני הולכת ברחוב שבו גדלתי. זיכרונות מציפים אותי. בכל פינה יש לי זיכרון אחר שחוויתי יחד עם ים. עשרים ואחת שנה של צבירת זיכרונות.

אני נכנסת לתוך הבית. אמא שלי יושבת בסלון וצופה בטלויזיה. גאיה זרוקה לצידה. הן מחייכות לעברי ואני מתיישבת מצידה השני של אימי. אני נאנחת על הספה כשאני מתיישבת. אימי מושכת אותי לחיבוק וגאיה מחבקת את שתינו מהצד השני. אני מחייכת. ״יפה שלי איזה כיף לראות אותך פה״ אמא שלי אומרת ומנשקת את לחי. אמא שלי רגילה לכך שגיאה ורותם לא גרים בבית. אבל אני הילדה הקטנה שלה. הייתי אמורה להאישר בבית לפחות עוד מספר שנים. אף אחד לא חשב שאני אצטרף לעזוב. אם הייתי עוברת בכל סיטואציה אחרת כנראה שאימי הייתה עושה הכל כדי לשכנע אותי אחרת. אך עקב המצב היא לא אמרה דבר. קיבלה את זה שהבת הקטנה שלה עוזבת את הבית.