מערבולת

פרק 13 - החוק שלנו

״מה קורה אהבה שלי״ אני קוראת את ההודעה בפעם השלישית, שמור כתב לי לפני מספר שניות. אני מתלבטת מה לענות לו. תוהה לעצמי האם אנחנו יחד עכשיו. ״מתי חזרת אתמול?״ קולו של ים נשמע מבעד למחשבות שלי. אני מביטה בו בזמן שהוא ממשיך להביט קדימה. ״באחת אני חושבת״. אני אומרת ומביטה על העגלה. ״מאוחר״ הוא מלמל בלחש. אם לא הינו בחוץ והשקט של הרחוב שיש בשעה שמונה בערב היה נמצא, כנראה שאפילו לא הייתי שומעת את המילה הזאת. אנחנו הולכים שלושתנו לכיון ביתם של אופק ושירה. הם הזמינו אותו לארוחת ערב לכבוד יום הנישואים העשרים וארבע שלהם. כמובן שגם את הורי הם הזמינו ושהם יהיו שם. הרי אין מצב ששירה לא תזמין את החברה הכי טובה שלה, את אמא שלי.

אני מחבקת את גופי עם הסריג שלבשתי. הקור של סוף דצמבר מעביר בי צמרמורת. לעומתי ים לא לבש סריג אלה חולצה דקה ואיזה מעיל דק ששלף מהארון. הליכה של חמש דקות ועדין אני לא מבינה איך איפשרתי לו לצאת ככה. אני לא חושבת לרגע על הקור שעובר בגופי אלה עליו. ״אני לא מאמינה שיצאת ככה מהבית״ אני אומרת לעברו וחיוך קטן נפלט מפניו. ״אני אוהב שאת דואגת לי״ הוא אומר בשקט ואני מגלגלת את עיניי. הרי תמיד הייתי דואגת לו. זה היה כלול בחברות שלנו. בכל פעם שהוא היה שותה כמו אדיוט עם חברים הייתי דואגת, שהיה יוצא לדייט, הייתי דואגת. שהיה מעביר את השלוש שנים שלו בצהל, הייתי דואגת. בכל רגע שהוא לא היה לצידי הייתי דואגת.

אנחנו נכנסים בשער הבית של הורי. אני הולכת לפניו. לפני שאני פותחת את דלת הכניסה קולו של ים נשמע ״נהנת אתמול בדייט?״ אני נעצר ומביט בו. לא יודעת מה לומר. האם הוא שואל כי אכפת לו או סתם כדי לשאול. ״נדבר על זה אחרכך, בוא נכנס״ אני אומרת לו ופותחת את דלת הכניסה. רעש נשמע בכל מקום והמשפחה שלי ושל ים יושבים בסלון כאילו מחכים רק לנו.

״הם הגיעו, יאלה בואו נשב.״ שירה אומרת וכולם קמים לשולחן. גאיה מחבקת אותי חיבוק חזק ושלום הבן זוג שלה מלטף את שערי. לרגע אני מרגישה שוב הילדה הקטנה במשפחה. בלי אחריות ומחויבות. כמו מישהי שלא צריכה לגדל ילד בן שלושים וחמש יום ולדאוג לגבר שמחלים מדיכאון. לרגע אני מרגישה כמו כל ילדה בת עשרים ואחת. אך שניה לאחר מכן נתנאל מתחיל לבכות ואני נזכרת שיש אנשים שתלוים בי, שצריכים אותי ואני לא ילדה בת עשרים ואחת רגילה כמו כולם. אני אישה שמגדלת משפחה.

״אני רוצה להגיד לאישתי שעשרים וארבע שנים יחד מרגישים כמו עשרים וארבע יום. את עושה אותי מאושר. אני אוהבת אותך.״ אופק אומר בחיוך גדול. שירה מביטה בו, רואים שגם אחרי עשרים וארבע שנים יש בינהם אהבה. כמו שני ילדים שרק הכירו. אני מזיזה את מבטי מהם בזמן שאופק מדביק לאישתו נשיקה. העיניים שלי זזות לכיון ים, הוא מסתכל עלי ואני מחייכת לעברו.

״ואי אני מפוצצת״ גאיה אומרת ונאנחת לצידי על הספה. אני מניחה את הראש על הכתף שלה. המון רעש נשמע ברחבי הביתה. אמא ושירה מדברות במטבח בזמן שהן מסדרות את הקינוחים. הבנים רואים איזה משחק כדורגל ונשמעים כמו איזה גדוד בכל פעם שמישהו מכניס גול. ״הייתי אתמול בדייט״ אני מלמלת וגאיה מסובבת את מבטה במהירות ומסכלת עלי. ״מה? עם מי?״ היא שואלת בהתעניינות.