מערבולת

פרק 23 - תוצאות

אני סוגרת את הדלת כניסה ונועלת עם המפתח. אני מורידה את הנעלים השחורות שלי בכניסה של הבית ונאחנת כשאני רואה שהשעה כבר אחת עשרה וחצי. אני מניחה את התיק ליד הנעלים וחושבת על המשמרת הארוכה שהייתה לי. כל הבית חשוך ואני מתקדמת בזהירות לכיון המטבח ומוזגת לי כוס מים. אני מתיישבת בפינת האוכל ולוגמת מהכוס מים. אני מסתכלת ישר לכיון הסלון ולפתע אני רואה את ים שוכב על הספה ומביט בתקרה. ״אמאלה ים לא ראיתי שאתה פה״ אני אומרת בבהלה והוא לא מזיז את המבט שלו מהתקרה.

אני קמה באטיות ומניחה את הכוס מים על השולחן. אני מתקדמת לעברו ונעמדת לצידו, אני מסתכלת עליו והוא לא מביט בי חזרה. אני מתיישבת באטיות לצידו על הספה. אני נאחנת ומניחה את ידי על צווארו בזמן שהאוגדל שלי לטפל את הזיפים שלו. כל הבית שקט וחשוך אל עדין אני רואה את עינו של ים נעצמות ברגע שהוא מרגיש את חום גופי. היד שלו מורמת והוא מחזיק במפרקת ידי ומלטף. ״ים״ אני מלמלת את שמו ועינו נפתחות אך עדין הוא לא מביט בי.

״שלחו לי את התוצאות״ לפתע אני שומעת את קולו של ים אומר בלחש. הוא מוריד את היד שלו מידי ומחסה את פנו על שתי ידו. אני מורידה את הידים שלו מהפנים ומחכה שידבר. שיגיד לי מה התוצאה. ״דבר״ אני מלמלת בלחש. לא רוצה שהוא ימשוך את התשובה שלו, רוצה לדעת. הוא מביט בי לתוך עיני ומהנהן עם ראשו לשלילה. ״הוא לא שלי״ הוא מלמל ואני מסתכלת לתוך עינו. לא יודעת מה להגיד, הייתי בטוחה שנתנאל הוא הבן של ים.

״אני מצטערת. זה בגללי. כל זה בגללי. עשית את הבדיקה הזאת רק כי אני לחצתי״ אני אומרת בלחש ומסתובבת לכיון השני, לא מסוגלת להביט בו. הוא מתרומם ומלטף את גבי, מושך את גופי לעברו ומחבק אותי. ״עשיתי את זה כי אני רציתי. זה לא בגללך.״ הוא אומר ואני לא אומרת כלום. אני מחבקת את גופו חזק והבושם של ים נכנס לראותי. הבושם שאני קניתי במיוחד בשבילו ביום האהבה האחרון.

אני מתרחקת טיפה ומביטה בעינו. שנינו מביטים אחד בשני. קורבים כל כך ממש כמו אתמול בלילה כשכל הבית חשוך וזה רק שנינו. אני פותחת את פי ואמרת בלחש ״נתנאל יראה בך אבא. בדיוק כמו כל הילדים תביא לעולם יחד עם אשתך לעתיד. הם יהיו אחים שלו, אחים אמיתים. שתגדל אותם לאותם ערכים. שיריבו ושיחקו יחד. שיאהבו אותך באותה המידה. זה לא משנה אם הוא שלך או לא זה לא באמת חשוב. חוץ מזה שעוד יהיו לך ילדים משלך, ילדים יפים.״

הוא מביט בי ומלטף את פני "הם באמת יהיו יפים.״ הוא אומר בלחש. אני מחייכת לעברו חיוך קטן, ים מתקרב לעברי ולפני שאני מספיקה לומר משהו הוא מצמיד את שפתיו לשפתי. אני עוצמת את עיני ולא מאמינה שזה שוב קורה ולעומת אתמול אני לא שיכורה ולא חולמת. אלה מבינה שזה קורה ושים מנשק את שפתי. מהבוקר לא הספקתי לחשוב על אתמול בערב, לא ידעתי מה המצב בנינו, רק ידעתי שאני רוצה להרגיש את השפתיים שלו שוב על השפתיים שלי. אנחנו מתנתקים אחד מהשניה ונשארים קורבים, מביטים אחד בשניה.