גורל

התחלה חדשה - פרק סיום

לפני שאני מתחיל את הפרק האחרון, אני רוצה להודות לכל הקוראים שלי, לכל אלה שהגיבו ואהבו.

תודה לכם, בלעדיכם הספר לא היה

מצליח.

תודה רבה לכולם וקריאה מהנה!!!

הסתכלתי לכל הכיוונים.

קיוויתי שארן וג'ון טעו.

קיוויתי שאראה את בן ואת איתי.

"אבא, מה כתוב בשלט הזה?"

זה היה הקול של איתי.

הסתכלתי למטה מהבניין הגבוה וראיתי את איתי ואת בן.

הסתכלתי קצת ימינה וראיתי אותי גם...

מהרגע הזה הבנתי שאני מדמיינת.

"בשלט הזה כתוב שיש פה מקום לזכרם של 300 אנשים שנהרגו בשריפה בלונדון. מאז כולם בטוחים."

"מאז כולם בטוחים". איתי חזר אחרי בן.

הסתכלתי על עצמי המדומיינת מהצד, וראיתי שאני מחייכת.

הם התחילו ללכת, ואני נפרדת מהם עם חיוך.

הם התחילו ללכת על המדרכה של הרחוב בעוד אני האמיתית עוקבת אחריהם במבטי. רגע לפני שהם נעלמו, הסתכלתי על ידיהם.

איתי ובן החזיקו ידיים. כמו שהם הבטיחו לי...

התחלתי לבכות.

גם משמחה וגם מעצב.

אפשר לנחש כבר למה מעצב...

אבל משמחה בכיתי כי ידעתי שהם ילכו לכל מקום ביחד...למקום טוב יותר...

ושמתישהו אני אפגוש אותם שוב...

החלטתי לא לקפוץ... למה?

אני יודעת למה. בגלל שרגע לפני שהם נעלמו מעיניי, ממש בשנייה האחרונה, איתי הפנה אליי את מבטו וחייך.

הוא הסתכל לי בעיניים ואז נעלם.

הבנתי שהוא לא רוצה שאאכזב אותו. שאמשיך לחיות...

אולי זוהי מהות המילה: "גורל".

'סבתי לקחה אותי לראות את האנדרטה של השריפה בלונדון.

אנשים חשבו שזה סוף העולם, אבל העולם לא בא אל קצו.

אז העיר נבנתה מחדש בתוך 3 שנים, חזקה יותר, וגבוהה יותר.

לונדון היא עיר שנבנתה על ההריסות של עצמה, אוסאמה.

היא חזרה לחיים יותר פעמים מזומבים.

הסופות השטיחו אותה, היא הוצפה וחוותה מגפות.

אפילו היטלר לא הצליח למחוק אותה.

סבתי אומרת שאותו הרחוב היה כמו גיהנום. ים אינסופי של להבות.

אבל בנינו על ההריסות, והמשכנו לבוא כמו זומבים.

אני העיר, אוסאמה. אני כל העולם.

תהרוג אותי בפצצות, ואני רק אבנה את עצמי מחדש, חזקה יותר.

אני יותר מידיי טיפשה מכדי לנהוג אחרת.

כתוב בעיתון שאתה מפלצת מרושעת, אך אני לא מאמינה ברוע.

אני יודעת שדרושים שניים לטנגו.

אני יודעת שאתה כועס על מנהיגי העולם המערבי.

אני אכתוב גם להם.'

"אווץ'!" צעקתי. החזקתי את הבטן חזק...

הבטן כאבה לי ממש...

((נקודת המבט של ג'ון))

ישבתי על ספסל בחוץ מתחת לביתה של מרטין.... מהרהר על דברים...

ואז שמעתי אותה מתחילה להיאנק מכאבים. לא יודע למה...

רצתי לבניין ועליתי את המדרגות במהירות.

((נקודת המבט של מרטין))

((כעבור יום))

ג'ון הגיע לבקר אותי בבית החולים. בדיוק בזמן.

שמעתי אותו יוצא.

הוא היה קטן ומתוק.

זה היה בן...

הרופאים החזיקו אותו בידיים בזמן שבכיתי משמחה ומכאב, וג'ון החזיק את ידיי.

תינוק חדש נולד לי.

'אני יודעת שאתה בן אדם חכם ממני אוסאמה. חכם בהרבה.

אך אם אצליח לגרום לך לראות את בני בכל לבך לרגע אחד, אני יודעת שתפסיק להרוג. זה יעציב אותך יותר מידיי.'

"שלום. שלום לך". חייכתי את התינוק החדש שלי. ברגע הזה הוא הפסיק לבכות, והיה נראה כאילו הוא מאושר מזה.

זה היה בין הרגעים המאושרים בחיי.

'אהבה אינה כניעה, אוסאמה.

האהבה זועמת, אמיצה וקולנית.

היא נשמעה ברעש שבני עשה כששיחק במכוניות שלו.

הלוואי שיכולת לשמוע אותו.

זה הרעש הכי חזק מכל הרעשים עלי האדמות.

הוא יהדהד עד אחרית הימים.

הוא מחריש אוזניים יותר מפצצות.

בוא אליי.

בוא אליי ונזעזע את העולם ברעש ובזעם אדירים.

ברעש האהבה.'