גורל

ג'ון מבקר בבית שלי

"אני כבר בא!" קרא בן לאיתי.

איתי היה כל כך נלהב ללכת למשחק הראשון בחייו.

הוא כבר רצה ללכת ולעודד את קבוצת הבית שלו, צ'לסי ולראות אותם מבקיעים שערים.

"אמא?"

"כן איתי?"

"אני יכול לקחת איתי את מר ארנבי?"

"אתה בטוח שאתה רוצה חמוד? אולי הוא ילך שם לאיבוד... יש שם הרבה אנשים..."

"כן. אני בטוח. מר ארנבי ישמור עליי שם."

"בסדר." אמרתי.

בן היה מוכן והם יצאו לדרך.

לפני שהם נכנסו למכונית קראתי לנם ואמרתי: "תשמרו על עצמכם!!!"

הם נופפע לי לשלום, והם נסעו.

כשרציתי לעלות חזרה לבניין תפס אותי ג'ון.

"היי! מה את עושה פה?" הוא שאל בהתלהבות.

"אני גרה כאן..."

"וואו" הוא אמר.

"אפשר להיכנס הביתה לראות קצת את הבית שלך?"

"אני חושבת שאפשר... כן. בוא, תיכנס."

נכנסנו הביתה.

הוא התפעל מהעיצוב ומהריהוט והניקיון.

"בית יפה מאוד... את יודעת? אני חושב שבאמת למרות שאנחנו לא מכירים אחד את השני הרבה, כדאי לנו להכיר יותר אחד את השני.

אני חושב שאת באמת יפה..."

הפסקתי לשמוע את מה שהוא אומר והתחלתי לחשוב לאן אני ממשיכה מפה...

הרי יכול מאוד להיות שהוא אומר את אותן המחמאות לכל בלונדינית עם עיניים ירוקות, למשל אני.

אני נשואה, ואני לא יכולה להיות פתוחה לקשרים כרגע...

לא רגע. אני.............

התלבטתי מה להגיד לו... בסוף החלטתי לעשות את זה ככה..

"תקשיב, אני לא רוצה לאכזב אותך... אבל אני נשואה, ויש לי ילד.

בעלי והילד שלי הלכו למשחק של צ'לסי נגד מנצ'סטר באיצטדיון הביתי...

אני לא יכולה לעשות את זה. אני נשואה כבר...מבין?"

"נישואים.." הוא גיכך.

"אף פעם לא האמנתי בדברים האלה. שמירת אמונים לעד ואהבת נצח לעולמים..." אמר בקול מזלזל.

"זה פשוט לא בשבילי, המשיך. כשאני רואה משהו יפה בעיניים שלי, אני רואה רק שני דברים.

1) מטרה.

2) עד שאני לא מגיע למטרה, אני לא מפסיק לנסות."

הרגשתי נבוכה. לא ידעתי מה לעשות...

אני לא יודעת מה עבר עליי באותו הרגע, אבל אני פשוט כנראה חשבתי על כמה רציתי להשיג אותו, והמחמאות שהוא נתן לי החמיאו לי עד אינסוף.

שאלתי אותו: "תגיד, אתה מעוניין בזוגיות תמידית או בכמה שבועות או חודשים ואז נפרדים?"

הוא ענה ללא היסוס: "לא זוגיות ארוכה מידיי. אני פשוט לא בנוי לדברים האלו."

"אני מוכנה להיות איתך היום ולבלות איתך, אבל אל תשכח שכשבעלי יחזור מהמשחק, אם הוא יראה אותך פה, הוא ייתן לך מכות." צחקתי.

הוא הוריד לי את החולצה.

אני לא יודעת. פשוט לא יודעת מה עבר לי בראש באותו הרגע שפשוט זרמתי איתו...

הורדתי את החזייה, ורצנו לספה.

אני נשכבתי שם, והוא נשכב מעליי...

הטלוויזיה הייתה דלוקה על המשחק שבעלי ובני היו בו...

הוא התחיל להתפשט. אבל פתאום שמענו בום.

זה לא הפריע לנו, אבל אחרי רגע או שניים שמענו עוד אחד. חזק יותר. ואז עוד אחד.

הבום הזה היה הכי חזק.

הסתכלתי מסביבי אבל לא היו סימנים של פיצוצים.

אבל אז.....