גורל

מחשבות

"אבא?"

"כן איתי?"

"האיש הזה שמשחק כדורגל פה רץ ממש מהר!"

איתי היה אז בן 4, בנם של מרטין ובן.

הוא אהב לצפות עם אביו בכדורגל.

"אתה צודק. הוא השחקן הכי טוב בקבוצה והוא רץ הרבה."

"בואו לאכול ארוחת צהריים!" מרטין קראה.

הם התיישבו לאכול.

הם אכלו בתאבון רב את הנקניקיות שמרטין הכינה.

"תודה על האוכל" שניהם אמרו, וקמו מהשולחן.

מרטין פינתה את הצלחות בעוד השניים ישבו להם וצפו בהמשך משחק הכדורגל.

"אבא?"

"כן חמוד?"

"מתי אני אוכל ללכת לראות משחק אמיתי של כדורגל?" איתי שאל.

אני לא יודע.

אני אוכל לבדוק אם אנחנו נוכל ללכת למשחק בעוד חודש.

אבל זה יקרה רק בהסכמתה של אמא."

איתי הלך לאמא שלו, ושאל אותה.

היא סרבה לבקשתו.

איתי רצה ללכת למשחק, והוא אמר: "בבקשה אמא? אני ממש רוצה ללכת לראות איך האנשים רצים על המגרש..."

מרטין ראתה את הפנים שלו.

הן היו כל כך עדינות וחמודות.

היא לא יכלה לסרב לבקשתו מכיוון שהוא היה חמוד מאוד.

היא אמרה לו: "אני אחשוב על זה, רק בגלל שאתה כל כך חמוד."

איתי שמח מאוד, אף על פי שהיא אמרה רק אולי.

מרטין קצת חששה מהרעיון.

היא פחדה שהוא ילך לאיבוד שם.

בן דיבר עם חבר שלו, שהיה סוכן המכירות של המשחק.

הוא סידר לו הנחה, והוא ביקש שישמור לו את הכרטיסים לעוד יומיים, ואם לא תהיה תשובה - הוא ימכור אותם למישהו אחר.

מרטין ובן שוחחו בעניין, והחליטו שאיתי לא עוזב את ידו של בן מהאוטו ועד שחוזרים לאוטו.

כמובן שאיתי צהל משמחה ונענה בחיוב לבקשה ושהוא יחזיק את היד לאביו לאורך כל המשחק.

בינתיים, מחשבותיה של מרטין חלפו ללא הרף.

מהליכה לאיבוד, דרך חטיפה, פציעה, ואפילו מוות.

היא כל כך דאגה.

היא לא רצתה לאבד את בנה היחיד ואת בעלה.

טוב, היא דאגה יותר לבנה, כי בעלה יכול להסתובב לבד.

הוא ימצא את הדרך בחזרה הביתה.

איתי רק בן 4, והוא נולד בלונדון.

הוא יודע לדבר עברית טוב, ויש לו אנגלית סבירה.

המשחק היה של צ'לסי נגד מנצ'סטר יונייטד.

יונייטד התארחו במגרש של צ'לסי.

היא ניסתה להירגע, אך ליבה פעם בחזקה, והיא לא הצליחה להירדם באותו הלילה.

אחרי כמה ימים של מחסור בשינה, היא התחילה להירגע, ונשכבה לישון.

באותו הלילה היא ישנה כמו שצריך.

בשבע בבוקר לקחה מרטין את בנה לגן.

בן יצא לעבודה יותר מוקדם, כמו בכל ימי שלישי.

בשש וחצי בבוקר הוא יצא לבית ובשבע וחצי כבר היה במשרדו.

אחרי שמרטין לקחה את איתי לגן, היא יצאה לטייל קצת ברחובות לונדון. זו הייתה השנה ה-5 שלה שם, ועדיין, כשהיא יוצאת לטייל ברחובות, לא משנה באילו שעות, לבה היה מחסיר פעימה מרוב היופי הרב של הרחובות בלונדון.

היא נפעמה לראות גם את הlondon eye. גלגל ענק שמסתובב ומשתרע לגובה כל כך גבוה, שאפשר ממש ללכת ולראות משם את כל לונדון!

היא חשבה עם עצמה קצת, והחליטה שהיא יותר מידיי לחוצה, ושעליה להירגע.

היא לקחה נשימה עמוקה, והחליטה להיות שלמה עם ההחלטה שלה.