Distorted destiny ↬ YoonMin

Chapter 15 Part A

הוא נשבע לעצמו שהוא לא ישכח את הלילה הזה... הלילה בו הוא צפה במחזה שקרע את ליבו, זה שגרם לקנה הנשימה שלו להיחסם ובכך לריאותיו לגסוס. הוא בחן את הסיטואציה עם עיניו... הוא יכל לראות את הבכי של אחיו מתגבר מרגע לרגע בזמן שבעלו מנסה להרגיע את סערת הרגשות בה היה שרוי. אחיו לא היה בן אדם חלש... הוא גדל איתו במשך כל כך הרבה שנים כדי לדעת את זה. הוא היה החזק מבינהם, זה שאף פעם אינו נשבר, זה שתמיד ידאג לסובבים אותו ולא יניח להם לנפשם עד שיראה בעיניים שלו שהם בסדר, שהם אכלו, שגופם מתפקד כראוי, שפניהם לא עצובות, שעיניהם לא דומעות; הוא היה הוא. התמונה בה הוא רץ אל אחיו השבור וחיבק אותו בצורה הזאת... כאילו לא נותן לשברים להתפזר על רצפת האבן, היא גרמה לליבו להרגיש מועקה בלתי נסבלת... מן גוש מעצבן חסם את גרונו וגרם לו לאבד את תיאבונו. כשהוא חיבק את אחיו הגדול ככה... כאשר הוא ליטף את ראשו בעדינות שברירית ולחש לאוזנו מילים מרגיעות... הוא חש בגופו שלו נשבר לרסיסים; כאבו של אחיו זה כאבו שלו.

בחניה שמתחת לבניינו הממוצע בו גר ג'ימין, עמד הרכב המפואר של עורך הדין עליו העמיסו את כל הארגזים שהיו מלאים בחפציו של שחור השיער; לאחר שיחת הטלפון שקיבל מאחיו הגדול באותו היום... הוא אירח את אחיו ובן זוגו בדירתו הקטנה מפני שלא היה להם לאן ללכת. כאשר הוא ראה את החפצים של אחיו ובן זוגו זרוקים ברישול על הרצפה, ליבו נשבר. הוא לא הבין איך אפשר לעשות דבר כזה ולא להרגיש טיפה של חרטה, טיפה של אנושיות. הוא לא הבין איך המצפון של הפועלים לא הציק להם... אבל זו הייתה עבודתם והוא הניח שבעבודה כזאת יש דרישה לחוזק נפשי. מאז שעזב את יונגי לבדו באותו ערב... הוא לא סיפר לו מה קרה, הוא הניח שזה לא יעניין אותו ומלבד זאת, הוא הבטיח לאחיו שהוא ישמור על כך בסוד; על אף שהוא סמך על יונגי במאה אחוזים הוא עשה זאת בשביל אחיו, גם כדי לכבד את הפרטיות שלו וגם כדי לא להטריד את יונגי עם העניינים המשפחתיים שלו. במשך שלושה שבועות הוא גר עם אחיו ובן זוגו והוא לא יכל לומר שהם הפריעו לו... כי לא היה למה. דירתו אומנם הייתה מאוד קטנה אבל הוא אף פעם לא התלונן על הצפיפות שהרגיש בביתו, לא כלפי אחיו ולא כלפי יונגי. כשיונגי הציע לו לעבור לגור איתו לפני כמה ימים... הוא הופתע, הוא לא ציפה שיונגי יעשה את זה אבל מצד שני הוא מנע ממנו מלומר לו את מה שרצה... הוא נכנס למלחמות עם עצמו, הוא לא ידע אם הוא אמור לספר זאת ליונגי ולצאת נגד אחיו או לא, אבל כשיונגי בעצמו הציע לו את מה שהוא כל כך פחד לבקש... הוא הסכים.

הם עמדו שם... ליד המכונית השחורה והמפוארת של יונגי שהכילה בתוכה את כל ארגזי הקרטון החומים בהם הונחו חפציו של הצעיר; ג'ימין העביר ליונגי את הארגזים וזה הניח אותם בתא המטען הרחב. "היונג..." שחור השיער נאנח כאשר נקב בשמו של הבוגר, ליבו החל לפעום בחוזקה... הוא לקח נשימה חדה אותה הכניס לריאותיו כאשר נהמה קצרה נשמעה מכיוונו של יונגי שהתעסק בתא המטען; "אני לא אמרתי לך את זה עד עכשיו... אבל תודה," קולו של שחור השיער היה חלש ומעט מבויש, אם הוא רק היה יודע מהי הסיבה האמיתית שהוא הסכים למעבר הזה... הוא הרגיש שהוא טרחה גדולה עבור יונגי אך ברור שעורך הדין לא חושב כמוהו. כאשר עורך הדין סיים לסדר את הארגזים הרבים בתא המטען, הוא בבת אחת טרק את הדלת והסתובב אל עבר שחור השיער שראשו היה מעט מושפל אל רצפת האבן עליה הוא עמד. ברכות מלטפת הוא ענה לצעיר שאין לו על מה להודות לו מכיוון שכל מה שרצה היה ששחור השיער יהיה קרוב אליו כמו שילדו הקטן היה מעוניין בקרבתו של ג'ונגקוק. חיוך קטן ומעט עצוב נפרש על פניו של הצעיר כאשר הרים מעט את ראשו, הוא כל כך רצה לספר לו את האמת אבל הוא השתיק את עצמו בכל פעם שמיתרי הקול שלו היו מוכנים לחשוף הכל. לאחר שהבחין בחיוך הקטן שנפרש על פניו של הבוגר, הוא התקרב מעט אל פניו ונשק ללחיו בעדינות; "תודה," הוא לחש באוזנו והביט בעיניו הכהות שסרקו את פניו בהערצה.