Distorted destiny ↬ YoonMin

Chapter 14

לאחר כמה דקות של שקט בהן חשב איך לענות לבנו על שאלתו, הוא נשם עמוק ועצר את המכונית כשהרמזור הראה אור אדום והסב את מבטו אל ג'ונגקוק שהביט בו באדיקות עם עיניו הבורקות; "קוקי… כל עוד אני ויונגי לא נשואים, טאה הוא לא אח שלך," הוא העביר את ידו הזעירה על לחיו הנפוחה של בנו וליטף אותה ברכות… הוא חשב על העובדה שאולי זה לא יקרה לעולם, הוא לא יכל לדעת. לאחר שהרוויח הנהון מהיר מבנו, הוא הסתובב חזרה אל ההגה אותו אחז בידיו והמשיך לנסוע לעבר ביתו של יונגי כשהרמזור התחלף לירוק.

---

הם עמדו שם… במעלית שיכלה להכיל בתוכה עד שישה אנשים ובה היה אור מעט מעומעם שלא אפשר ראות טובה. "נו אבא! למה המעלית לא נפתחת?" הילד הצעיר וחסר הסבלנות הרים את ידו אל ידו הזעירה של אביו ואחז בה, הוא ניסה למשוך את תשומת ליבו. ג'ונגקוק התייאש מהשהות במעלית מפני שרצה כבר לפגוש את טאה; אותו ילד בעל השיער החום-כהה ופרצופו הבהיר שכל פרט בו היה בגדר המושלם. בליבו של ג'ונגקוק היה קיים הגעגוע… הגעגוע כלפי האחד שליבו היה שייך לו. גיחוך קטן עזב את שפתיו של שחור השיער כאשר שם לב לחוסר הסבלנות בה בנו הקטן אמר את הדברים; הוא ליטף את שיערו הרך וניסה להרגיע את הנמרצות בה היה שרוי. כאשר המעלית בה שהו נעצרה קומה אחת לפני הסוף, ג'ימין הקיש את הקוד שזכר כבר בעל פה מהפעמים הקודמות שהגיע לביתו של יונגי, הקוד שגרם למעלית להמשיך לנוע עד לפנטהאוז שהיה שייך לעורך הדין. כאשר הדלתות נפתחו וחשפו את הדירה הרחבה והמפוארת, ג'ונגקוק בבת אחת רץ אל מחוץ למעלית מבלי לחכות לאביו, רגליו משכו אותו במהירות לבחוץ רק על מנת שיראה את האחד שליבו רצה כל כך.

ג'ונגקוק הקטן והמהיר רץ ברחבי הדירה והכריז על הגעתם בקול רם. עיניו הבחינו בדמותו של עורך הדין ששהה במטבח והיה לבוש בבגדיו השחורים אשר אהב. בבת אחת ג'ונגקוק רץ במהירות על רצפת הקרמיקה הלבנה אל תוך המטבח וחיבק את רגליו הרזות של עורך הדין אשר חתך את הירקות על קרש החיתוך עם הסכין החדה שאחז בידו. כאשר יונגי חש במגע הפתאומי מסביב לרגליו הוא הניח את הסכין בזהירות על קרש החיתוך וניגב את ידיו עם מגבת המטבח הלבנה שהונחה על השיש ברישול. "אני רואה קוקי, טאה נמצא בחדר שלו… אתה יכול בבקשה לקרוא לו לפה?" הוא אמר ברכות לאחר שהתכופף אל הילד הצעיר וחיבק את גופו הרזה בעדינות וליטף את ראשו. ג'ונגקוק הנהן במהירות לאחר בקשתו של עורך הדין בעוד שחיוך נפרש על פניו וברגע אחד הוא עזב את המטבח בריצה אל עבר חדרו של טאהיונג.

ג'ונגקוק רץ במהירות בעזרת רגליו הקצרות במסדרון הרחב שהואר על ידי המנורות שהיו תלויות על התקרה הלבנה והנקייה. הוא בחן את כל הדלתות הסגורות עם אישוניו הכהים עד שהבחין בדלת חדרו של טאהיונג שהייתה מעט פתוחה אבל סגורה ברובה. הוא נעצר מולה ובעדינות דחף אותה על מנת שתיפתח לרווחה; הוא היה שם… אותו ילד שליבו של ג'ונגקוק פעם למענו, אותו אחד שכל כך התגעגע אליו, אותו אחד שבמהלך כל הנסיעה אל ביתו לא עזב את מחשבותיו. הוא גרם לליבו לנתר ולהתרגש בכל פעם שהביט בו. הוא צפה בו… עומד ליד ארגז הצעצועים הגדול שהונח על רצפת הקרמיקה הלבנה שכוסתה בשטיח הצמר האפור עליו טאהיונג עמד. "טאה!" הצעיר בעל העיניים הבורקות קרא בקול רם ומלא התרגשות; הוא רץ אל טאהיונג המחויך שאחז בבובה של שלגייה בידו ובבת אחת קפץ עליו על מנת לחבק אותו וגרם לשניהם ליפול על השטיח הרך ולשפתיו הדקות להתרסק על שפתיו הורודות בעלות הצורה המיוחדת של טאהיונג הקטן.