אני נכנסת לכותלי בית הספר, אני מביטה בתלמידים שרצים לכיוונים שונים, מבינה שהגעתי באיחור, אך אני לא דואגת כלל. אני לוקחת את הזמן שלי לא ממהרת לשום מקום. אני צועדת בנונשלנטיות ללא צרות בעולם הזה. מכל צד דוחפים או נתקעים בי מעט. אני שומעת קריאות של סליחה ואת פניהם אני לא מספיקה לראות.
המסדרון מתחיל להתרוקן מעט, חלקם נכנסים לכיתות וחלקם מתעכבים בלוקרים העמוסים שלהם. רק צעדים שנשמעים על הפרקט העץ ממלאים את חלל המסדרון. אני מוציאה את המקצועות החשובות של היום, ולא טורחת להכניס לתיק הגב הכמעט ריק שלי. אני תופסת בידי את כל הספרים ונועלת את הלוקר שלי בחזרה, לא שיש מה לגנוב ממנו.
אני מתקדמת לעבר השיעור, ללא בושה. באיחור של עשרים דקות מתחילת השיעור, אני יודעת שהחסרתי מחצית מהשיעור אך זה לא עניין אותי.
כל הספרים עפים מידי. אני מביטה בשוק מוחלט על דניאל שעומד מולי. אני לא טורחת להרים את הספרים והוא לא מסית את מבטו מעיניי. אני מרגישה שאני תחת חקירו של דניאל, עיניו לא זזות ואפילו לא ממצמצות. הוא בוחן את עיניי, את תגובתי.
דניאל אתה טיפש, אני מכירה אותך קצת יותר מזה. אני מחייכת את החיוך הצבוע שלי, החיוך שעבדתי עליו הרבה חודשים עד שהגעתי לחיוך 'המושלם'.
"תרים את כל הספרים" אני מרימה את אצבע ומצביעה על הספרים והדפים שמפוזרים על כל ריצפת המסדרון. אפילו חרבשים לא מסתובבים כאן.
"באיזה קטע?" הוא ממשיך לבחון את תגובתי, אני מלבישה את המסיכת האדישות שלי על עצמי ונכנסת לפעולה. "בקטע שהפלת לי את כל החפצים" הגברתי מעט את קולי. אך לא מעורר חשדות בכיתות שליד שמתחיל להיות מתח.
אני מתקרבת מעט לדניאל, הוא ממשיך לעמוד באותו פוזה ולא זז מעט. "אתה תרים לי עכשיו את כל החפצים מבין אותי דניאל?" אני לוחשת לו מעט. הוא תופס במותניי בהפתעה, אני קופצת מעט אך לא מראה שזה משפיע עלי יותר מידי. המגע שלו, יש משהו במגע שלו. אך אני לא יודעת איך להסביר את כל זה.
ילד תמים שעובר במסדרון מביט בדניאל בפחד. "ילד בוא לפה" הוא צועק לו ומעט משחרר את האחיזה שלו במותניי. הילד המפוחד מתקרב בצעדים קטנים. "מהר יותר" הוא מאיים בקולו. הילד שהתקרב אך היה מעט מרוחק מאיתנו מעט רעד ולרגע ריחמתי עליו. "תרים את כל החפצים שכאן ותביא לי" הוא פוקד עליו והילד עושה את זה. באיזה קטע?
"מה הקטע שלך דניאל?" אני זזה אחורנית מעט "תגידי תודה כפויית טובה" הוא זורק לעברי ונשען על הקיר. אני מרימה את גבותיי לא מבינה על מה אני אמורה להגיד תודה. "על מה אני אמורה להגיד תודה? על זה שאתה מפיל לי את החפצים עוד מתעצל להרים אותם ועוד מאיים על אחרים באיזה זכות?" הוא מגחך מעט , אני מבינה שכל המצב משעשע אותו. הילד המפוחד מושיט לי את החפצים שלי . "תודה" אני לוחשת מעט הוא מהנהן ובורח מהאיזור. אני מעיפה מבט אחרון לדניאל ועפה מהאיזור.
אני מבינה שכבר לא בא לי על הלימודים אני מחליטה להבריז.אני דוחסת את כל הספרים לתיק הקטן שלי. "לאן הילדונת הקטנה הולכת?" אני שומעת את הקול שלא בא לי כל כך לשמוע. "לא אמור לעניין אותך" אני זורקת את התיק למושבים האחוריים.
דניאל תופס בידי, ומסובב אותי אליו. הוא תופס בפניי, אני חודרת לעיניו , מבטו משדר ריקנות. "את לא תחמקי לי בין הידיים אלכס" הוא לוחש לשפתיי. אני נושמת נשיקה עמוקה, לחוצה מהמעמד.
הוא מניח את שפתיו על שפתיי, ההתאמה מושלמת, התזוזות תואמות, הנשיקה כל כך עדינה. אני מעט דוחפת אותו לאחור, משחקת אותה קשה להשגה. ככה הוא נותן לי את הרצון רק להתקדם, וההתקדמות מהירה יותר ממה שציפיתי.
"לא מתאים דניאל" אני משפילה את מבטי נכנסת למשחק שלי. "אלכס אל תגידי את זה" הוא מרים את ראשי ומביט לתוך עיניי.
"אני לא יכולה להיות איתך דניאל" אני חומקת בין ידיו, ונכנס לרכב שלי בורחת מהאיזור.
YOU ARE READING
Alex's world
Romanceלכל סוף יש התחלה, אך ההתחלה שלנו רק התחילה אלכס. את עוד תהי שלי.
